אף פעם לא הרגשתי כל כך לבד.
תמיד היינו ביחד, מאז שאני זוכרת את עצמי. ישבנו זו ליד זו בכיתה, עשינו שיעורים ביחד, היינו בשירות ביחד, הלכנו למכללה ביחד, היינו ביחד במעונות. שיתפנו זו את זו בכל הפרטים של הדייטים, גם בפדיחות. תמיד היינו שם זו בשביל זו. עד ש...
ידעתי שמתישהו זה יקרה, אבל הדחקתי את זה עמוק עמוק מעבר להרי החושך. ידעתי שכשאני אתחתן היא תמשיך להיות "אחותי" והקשר יישאר בדיוק כמו שהיה, אבל כשהיא תתחתן... על זה העדפתי לא לחשוב.
אבל, מרפי... לפני חצי שנה היא התחתנה.
אי אפשר לתאר כמה שמחתי בשבילה. ברור שאני ארגנתי לה את השבת-כלה, ואני הלכתי איתה לכל הסידורים, ואני הייתי שם לשמוע אותה בוכה כשהם לא מצאו דירה וכשהשמלה שלה יצאה קצת צמודה מדי, ואני תיווכתי ביניהם בשבוע שלפני החתונה, ואני ליוויתי אותה, ואני ארגנתי את השבע-ברכות. אני ואני ואני.
ובאמת שהכול היה ממש בשמחה, היא באמת אחותי. אבל... ניסיתי לא לחשוב על מה שיהיה אחר כך.
פעם אחת לא עמדתי בזה והתחלתי לבכות לידה. והיא הבינה, מיד. הרגישות שלה אליי היא אחד הדברים שהכי אהבתי אצלה. והיא חיבקה אותי חזק ואמרה שאף פעם היא לא תשכח כל מה שעשיתי בשבילה ושתמיד היא תהיה איתי, ושכל שבת שנייה אני אצלם ושבעצם תוך חודשיים אני גם אתארס, כי יש לו כל כך הרבה חברים מדהימים...
נו, עברה חצי שנה. שום הזמנה לשבת, שום הצעה לדייט ושום יחס. כמעט. אנחנו מדברות אולי פעם בשבועיים (הדמעות יורדות ומטשטשות לי את המילים), וגם זה לכמה דקות עד שבעלה חוזר. אין לה זמן להתעניין בי באמת. לא פגשתי אותה פעם אחת מאז! היא עושה בדיוק את מה שהיא הבטיחה שהיא לא תעשה.
והאמת, שידעתי. עמוק בפנים ידעתי תמיד שזה יהיה ככה אבל, הרגישות שלה... רציתי לקוות.
ואני כל כך לבד עכשיו.
לפעמים אני מצטערת שבכלל נפגשנו, שהיא התיישבה לידי בכיתה ב'. אולי היה עדיף שבכלל לא נכיר, ואז אני לא אצטרך לחוות את הכאב הזה. את הבדידות הזאת. את הלבד. אולי היה עדיף שלא היינו מכירות.
הלוואי שהייתי מצליחה פשוט לשכוח אותה עכשיו. שלא יהיה לי אכפת ממנה. שאמשיך בחיים שלי. כמו שהיא עשתה. הלוואי.
***
הפעם הראשונה מזה חצי שנה שאני יושבת לכתוב. פעם הייתי כותבת כמעט כל יום ועכשיו, פשוט אין מתי. וגם כשיש, אין לי פניות נפשית לזה. החיים שלי התהפכו מהקצה אל הקצה בחצי השנה האחרונה.
התחתנתי.
ברור שזה הדבר הכי מדהים שקרה לי בעולם, וברור שאני אוהבת את בעלי אהבת נפש, באמת, בלי שום הגזמה. אבל... גם כל כך חסר לי.
חסר לי הזמן לעצמי. חסר לי השקט המבורך, חסר ההטרדות, ומעל הכול - אחותי.
מאז שהתחתנו אני דואגת לפרנסה בבית. אף פעם בחיים שלי לא עבדתי, גם לא בחופשים, ועכשיו אני המפרנסת היחידה, שזה אומר שכר דירה וחשמל ומים וארנונה וקניות ו... ו... ו...
כשאני לא בעבודה (אחת מהשלוש שלי) אני מנסה לסיים את העבודות שלי ללימודים (כדי שיהיה לי תואר והשכר יעלה). שלא לדבר על זה שאני אמורה גם לנקות את הבית ולבשל ואז לנקות את מה שבישלתי (אני פשוט לא טובה בזה! תמיד הכול נשרף לי...).
ברור שבעלי עוזר המון, אבל... כל כך חסר לי הרוגע והשקט הנפשי. להפסיק להיות אחראית על הכול. לחזור להיות קצת... ילדה.
ואחותי, אחותי היחידה. חברת הנפש שלי, שמאז שאני זוכרת את עצמי אנחנו ביחד, עסוקה בעולם שלה וכבר ממש לא פנויה לשמוע אותי, כל כך רחוקה ממני.
כמעט כל ערב כשבעלי חוזר מהישיבה אנחנו עוברים על הרשימה של החברים שלו, בודקים מי תפוס ומי פנוי, מי מתאים ומי ראוי. כבר מצאנו מישהו שנראה לי בול, ואז הוא החליט שהוא בהפסקה.
ואני כל כך מתגעגעת לשמוע מה איתה, ולצחוק איתה, ולצאת איתה, אבל אין לי זמן. באמת.
וגם כשאני כבר מצליחה היא... פשוט לא רוצה לדבר איתי. היא תמיד עסוקה (או כך לפחות זה נשמע), השיחות איתה תמיד כל כך קצרות. ותמיד אני מרגישה שאין לה כוח אליי ושנמאס לה ממני.
אני מבינה שיש לה המון דברים לעשות, ופגישות, ולימודים, אבל... היינו כל כך קרובות קודם ועכשיו... היא פשוט לא שם. לא מבינה, לא מתעניינת, כאילו איבדתי אותה.
אני בוכה על זה המון. באמת שאני משתדלת לחזק את הקשר בינינו, אבל זה נראה כאילו שהיא פשוט לא רוצה. מה לא הייתי עושה כדי שנחזור להיות כמו פעם.
לפעמים אני מרגישה כל כך לבד.
פורסם ב''פנימה''