הכל אני עושה פה לבד
הכל אני עושה פה לבדצילום: שאטרסטוק

עזרת הילדים בבית היא נושא טיפולי, ממש כמו תרפיה או חוג רכיבה טיפולית. השאלה היא איך עושים את זה. על הקושי אין טעם לכתוב, מפני שכולכן מכירות אותו מחיי היומיום.

יש מקרים שבהם אימא רוצה עזרה ויהי מה, ופשוט מתחילה להתחנן: "קשה לי, הכול אני עושה פה לבד, מה כבר ביקשתי? איך לא רואים אותי? אחרי כל מה שאני עושה אי אפשר להרים חפצים בבית הזה?" וכו' וכו'.

במצב כזה אימא הופכת את עצמה לקבצן דרכים: "צדקה, אישה חולה בבית, עשרה ילדים, בעל נכה אחרי ניתוח אנא, אנא עזרו...". כמובן שלא לשם אנחנו חותרים. אנחנו שואפים לגדל ילדים משתפי פעולה בכל התחומים ומחוברים למעגל המשפחתי ואפילו תורמים לו, כמובן לפי היכולת, לפי הגיל ולפי המצב. אז איך עושים את זה?

לפני שנים היו לי בבית שתי בנות שחלקו חדר אחד, האחת הייתה מסודרת והשנייה ממש לא. זה סידור די נוח כשלעצמו, כי הקטנה הייתה מבלגנת והגדולה ממנה בשנה הייתה מסדרת. ויהי היום, והגדולה הודיעה חגיגית שנמאס לה והיא לא מסדרת יותר, אבל מכיוון שהיא לא מוכנה לחיות בבלגן הרי שכל חפץ שהיא תמצא – היא תאסוף ותסגור בארון של הקטנה. וכך היה. הגדולה סידרה והקטנה לא, אז הגדולה פשוט אספה ניירות, מחברות, נעליים, בגדים – וסגרה הכול בארון. מה עשיתי? באתי וסידרתי וחשבתי שכך היא תלמד לסדר, אבל כלום לא קרה. יום יום אני מסדרת, הקטנה מבלגנת והגדולה מסדרת את שלה.

יום אחד הצעתי לקטנה כך: "אם את רוצה, היום אחרי הצהריים אני פנויה. אם תזמיני אותי לסדר איתך את הארון אני אבוא בשמחה". הדגש היה על המסר שהיא תזמין אותי. היא לא התרגשה יותר מדי ולא הזמינה. למחרת אמרתי לה שאין לי זמן, אבל אין דבר מפני שמחר אחר הצהריים שוב יש לי זמן ואפשר בשמחה לסדר ביחד. ואכן, ביום השלישי היא הזמינה אותי. אני השתדלתי מאוד להיות האורחת ולא המנהלת. לא הערתי ולא שפטתי, אלא רק באתי מוכנה, אם יש צורך, לעזור.

אז התחיל השינוי, מפני שארון שהיא בעצמה סידרה הוא ארון שהיא כבר יותר רגישה אליו. באופן כללי התחיל להתפתח אצלה חוש לאחריות ולסדר, אבל הכול מתוך אווירה כיפית וחוויה נעימה. מכיוון שהחוויה הייתה כאמור טובה, אחרי תקופה היא שוב הזמינה אותי, כשהיא כבר בעצם ממש בעניינים.

בקיצור, אותה ילדה שכבר חשבתי שהיא מבולגנת בטבעה הפכה להיות סופר-מסודרת ואפילו סידור החדר הפך לבילוי. בכל פעם שהיא הייתה עם חברתה הן הוציאו את תכולת המגירות וסידרו ומצאו לעצמן תעסוקה מעניינת ומספקת. הבדיחה היא שבמהלך הזמן היא קיפלה כל כך מדויק את הבגדים, שאני כבר לא הכנסתי לה בגדים לארון כדי לא להרוס את הסדר המופתי...

לא נעים לי להשוויץ, אבל עד היום אני ובנותיי הנשואות יכולות לבלות בסידור משותף של ארון שתענוג לפתוח אותו ולהתבונן בו.

אז נכון, כדי שילדים יעזרו יש מקום למחשבה ולתכנון, עם טבלאות או בלי טבלאות, עם תפקידים קבועים או בלי תפקידים קבועים, אבל בתנאי שנחשוב איך לעשות זאת גם לטווח הרחוק כדי לחנך ולא רק לכאן ועכשיו. הכלל הוא שיש מקום ללמידה לעומק גם בעניין הזה, וכן, זה בהחלט שווה את ההשקעה.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי