הצד שלה: זמן לנשום
שאון החורף הגיע.
אחותי מתקנת אותי: שעון חורף.
יקירתי, אני מתקנת אותה בחזרה, התכוונתי בדיוק למה שכתבתי: שאון חורף. לחורף יש רעש מיוחד, רעש שתמיד אהבתי.
יש משהו קסום בלחיות חיים של יום קצר עם שעון החורף. אחרי קיץ ארוך שבו היום לא נגמר וכמעט אי אפשר לתחום אותו בנקודת סוף, מגיעה סוף סוף העת לנשום.
מחוגי השעון נושאים בתוכם בשורת עייפות. יש משהו באוויר הלילה היורד מוקדם שמרדים אותם. לנו המבוגרים זה לא משנה מה המצב בחוץ. הרי בכל מקרה נתפקד בתשע בערב, בין אם שעון חורף כעת או שעון קיץ.
הגשם שוטף את האוויר, סוג של ספונג'ה שבועית. הכול נקי יותר, טהור יותר, הקור שמצליף בפנים מחמם את הלב מבפנים.
"מסכנים הילדים, הם נרטבים", אני שומעת מסביב תלונות של הורים שהורידו את הילדים בשער בית הספר בין ממטרי הגשם.
ואני צוחקת. כן, הם נרטבים, ונפגשים עם החושים, הצבעים, הריחות. הם נרטבים ומתייבשים, הם לומדים להקשיב לטבע.
ובחורף אנחנו, האימהות, עם שיר חדש בלב. "חמודים שלי, קר בחוץ, הגינה רטובה", וכבר חסכנו שעתיים בין מגלשות ונדנדות. גיחה קטנה למאפייה עם כפפות על הידיים ובורקס חם בפה עושה את העבודה. גם יצאנו איתם וגם חזרנו שפויות.
ולמי שאומר על החורף שהוא מדכא, אין לי מושג איך אפשר לחוש דיכאון מול הממטרים, העננים הלבנים המשייטים, ריח המרק במטבח וילד שמתסכל בהתפעלות ומבשר לך שיש מספיק מים במקלחת, כי אלוקים מוריד לנו גשם.
יחי החורף.
הצד שלו: מחשבות על אנטיביוטיקה
טוב, פשוט תיקחו את הטור שמעלי ותהפכו אותו. וכל הטיעונים לאהבת החורף שהועלו בו מוכיחים לי בדיוק את ההפך המוחלט.
אני חייב להודות שהוא כתוב מעולה. בכל זאת, יש לאשתי כשרון כתיבה. אבל לענייננו, הקיץ עדיף בהרבה מהחורף, ואין על זה ויכוח.
בחורף העגמומי אי אפשר שלא להבחין בצבע האפור, אפור להפליא, אפור מדי, אפור מדכא שמשפיע על החיים. הרי ידוע שצבע משפיע על הרגש, שמשפיע על השכל. החושך המוקדם, הקור שמקפיא את העצמות. נו, מה יש עוד להגיד?
ומי שסובל מקור אינו מוצא לעצמו תנוחה מתאימה בלימודים או בעבודה, אלא רק מחפש לעצמו עוד עצה איך להתחמם. לא לחינם כהן גדול מתפלל שלא לקבל תפילתם של עוברי דרכים בימות הגשמים. גם חז"ל סבלו מהגשם והבינו שבחיי היומיום הגשם גורם לאי נוחות.
תשאלו את רוב הבעלים שמצטופפים עם מטריות בכניסה לסופרים ולמרכולים. כן, כן, כי אתן הנשים שלחתן אותנו בקור ובגשם לעשות קניות...
בעונת החורף אני מוצא את עצמי מתחמק, אם זה אפשרי, מלהוציא את הילדים ללימודים.
חשבו על זה: רק להלביש אותם... במקום בגד קל מדובר בהררי בגדים של שכבות על שכבות, בדרך החוצה תמיד אובדת למישהו המטרייה, וכל הדרך מהבית לבית הספר האף שנוזל והחום שעולה והאנטיביוטיקה שמסתמנת באופק הלא רחוק והשאלה מי יפסיד יום עבודה בשמירה על הקטן - לא נותנים לי מנוח.
אני יודע שזוגתי טוענת להתחברות לטבע בימי החורף. אבל מי בכלל מטייל בגשם?
בואו נסכם את העניין: בחורף עדיף לעבור ממקור חום אחד למשנהו, ולייחל לימים מוארים יותר ושטופי שמש ורוח אביבית. יחי הקיץ.
פורסם בפנימה