סרט על ילד בודד בעולם שאיבד את אימו ואחיו תמיד מרגש. כשמצרפים לעלילת הסרט גם את נופיה ואוירתה של של הודו, קולקטה ומדינות תת היבשת האדירה הזו אי אפשר שלא להתרגש.

האישה שישבה בסמוך אלינו באולם הקולנוע לא פסקה מבכי.

זה כואב כי זה אמיתי. הסרט סארו – הדרך הביתה מבוסס על סיפור אמיתי ויוצא דופן. 80 אלף ילדים מאבדים מידי שנה את הוריהם בהודו. סארו, הוא רק אחד מהם.

הסרט הנפלא והמדהים הזה, מביא את סיפורו של סארו בן החמש שהולך לאיבוד על רכבת הלוקחת אותו הרחק מביתו ומשפחתו. כאשר הוא מפוחד ומבולבל, הוא מוצא את עצמו אלפי קילומטרים מביתו, בכאוס של קולקטה.

כנגד כל הסיכויים הוא שורד ברחובות, בורח מכל מיני זוועות (חלקים רווי מתח ופחד באשר לגורלו פוקדים את חלקו הראשון של הסרט, אבל אל תעזבו, עד הסוף המרגש) עד שהוא מגיע לבית יתומים אשר בעצמו לא בדיוק מקום בטוח עבורו.

לבסוף, סארו מאומץ על ידי זוג אוסטרלי, והוא נאהב ומוגן. הוא אינו רוצה לפגוע ברגשותיהם של הוריו המאמצים, ולכן הוא מדחיק את עברו ואת הצורך הרגשי שלו לאיחוד עם משפחתו ותקוותו למצוא את אמו ואחיו האבודים. פגישה מקרית עם חברים ממוצא הודי מעוררת את כמיהתו לשורשיו.

עם מעט מאוד זיכרונות, ועזרתה של טכנולוגיה חדשה בשם Google Earth, סארו יוצא למסע למצוא את משפחתו באחת המשימות הגדולות ביותר של הזמנים המודרניים.

רק בסופו של הסרט מגלים באמת ששמו אינו הגוי נכון ( כל הודי שנולד יודע שלוש שפות, שפת אימו, שפת אביו ואנגלית, עד שהוא עובר לאזור אחר, שם לא מבינים אותו). שמו האמיתי הוא שרו שפירושו אריה ואכן הוא אריה לכל כל דרכו.

נלחם, שורד, בורח ומצליח להוכיח לעולם כולו ולמשפחתו שהוא שרו (אריה) אמיתי.

שעתיים תמימות של סרט נקי, איכותי ומרגש, שחובה לראותו ולו כדי להבין את העולם בו אנו חיים.