לקראת הסדרה? לא בטוח. נתניהו ומנדלבליט
לקראת הסדרה? לא בטוח. נתניהו ומנדלבליטצילום: אלכס קולומויסקי, POOL, פלאש 90

בניתוח משפטי של פרטי חוק ההסדרה סבור השופט בדימוס עודד מודריק כי לחוק חסר סעיף משמעותי אחד שיהפוך אותו לשלם וחוקתי יותר.

לטעמו של מודריק, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב לשעבר וכיום מרצה באוניברסיטת אריאל, חוק ההסדרה הוא "בסדר", כלשונו, אם כי יש לדאוג לכך שיובטחו בו מספר פרמטרים.

"הרעיון שנעוץ בחוק הזה והוא נכון שצריך להבטיח מניעת פגיעה חמורה במתיישבים אחרי שנים רבות שהם נמצאים על הקרקע ומנגד מתן פיצוי הולם לבעלים של הקרקע, לכן חוק ההסדרה נועד להסדיר תפיסה של קרקעות פרטיות בידי המדינה או הממשל ושבהם מתיישבים ישראלים".

עם זאת לדבריו "פיצוי כספי לכשלעצמו אינו בגדר תמורה ראויה ומספקת לפלשתיני שהוגדר כבעלי המקרקעים, מפני שהבעיה איננה רק כספית. הבעיה היא גם בעימות שיש בין הגישה של המדינה שטוענת לזכויות באיו"ש לבין הטיעון הפלשתיני שגם הוא תובע זכויות בשטח הזה. כשמפצים כספית לתושב פלשתיני תמורת קרקע שעובר לידיים יהודיות משתנה המאזן הקרקעי וקטן כוח הטיעון הפלשתיני. לכן בכסף לא די".

התאוריה הכלכלית של המשפט אומרת שהפתרון המשפטי הטוב ביותר הוא זה שמצמצם ככל הניתן את עליות העסקה. כששוקלים את עלויות הפינוי והשיכון מחדש של המתיישבים הישראליים מדובר בעלויות הרבה יותר גבוהות מהפיצוי לפלשתיני, וזה מטה את הכף לטובת הפיצוי

לפיכך, סבור השופט מודריק, אותו רעיון המובא בחוק "אבל משום מה אין דיבור רב עליו, הרעיון של החלפת קרקע פרטית שנתפסה על ידי ההתיישבות בקרקע מדינה ולמסור לידיים פלשתיניות ולגרום לכך שהמאזן הקרקעי לא ישתנה, זה פתרון הולם ונכון".

ממשיך מודריק ומסביר את דבריו ומציין כי "התאוריה הכלכלית של המשפט אומרת שהפתרון המשפטי הטוב ביותר הוא זה שמצמצם ככל הניתן את עליות העסקה. כששוקלים את עלויות הפינוי והשיכון מחדש של המתיישבים הישראליים מדובר בעלויות הרבה יותר גבוהות מהפיצוי לפלשתיני, וזה מטה את הכף לטובת הפיצוי, אבל צריך לקחת בחשבון גם את המשמעות לכך שניטלת קרקע מהפלשתיני והמאזן הקרקעי משתנה. לכן החלפת קרקע בקרקע נכונה".

בהמשך דבריו מתייחס השופט בדימוס גם לסוגיית מעמדם של "מאחזים והתיישבויות שעלו לקרקע שלא בהסכמת הממשלה או כנגד ההסכמה כזו. הצעת החוק רואה בכל מצב שבו המדינה מקצה אמצעים תשתיתיים חשובים למקום כאילו בכך ניתנה הסכמת המדינה או הממשלה והמנהל השלטוני למאחז. ולא היא. אספקת התשתיות נעשתה, אם נעשתה, כדי למנוע מפגעים הומניטאריים ולמנוע פגיעה בקיום של המיישבים. לכן אני סבור שאם כוללים גם את אלה בהסדרה אז זה בעייתי, במיוחד שהעיקרון המשפטי בינלאומי והישראלי הוא שלא ניתן להשתלט על קרקע פרטית למטרות שאינן ציבוריות".

השופט נשאל אם העובדה שישנם מאחזים שאליהם לא העבירה המדינה סיוע ותשתיות אינה מעידה על כך שכאשר היא כן מעבירה סיוע שכזה יש בכך הסכמה בפועל, אולי בקריצה או בעצימת עין. לטעמו אין די בכך. "אני חושש שהעניין של קריצה או עצימת עין לא מספיק. אפשר לומר שגם המאחזים המוגדרים כלא חוקיים הללו, על פי רעיון החלפת הקרקע שלא פוגעת במאזן הקרקעי, יוסדרו, אבל העניין הוא שטיעון המתיישבים לשימוש בעקרונות של צדק הוא חזק מאוד כאשר המתיישבים עולים על הקרקע בסמכות המדינה. כשהם עולים כגנבים במחתרת או בידיעה שהדבר מנוגד להחלטת הממשלה הם לוקחים על עצמם את הסיכון. אם נטלת קרקע פרטית בידיעה שהיא פרטית וכנגד רשותה של הממשלה אינך יכול לתבוע בכוח את הקרקע מידי הבעלים שלה".

על זאת מעיר השופט מודריק ואומר כי עיון בהצעת החוק הראשונית שכללה את סעיף 7 המפורסם "וממנה עולה רושם שיש כוונה להסדיר גם את ההיתרים בקריצת עין, שמקומות שקיבלו תמיכה ממשלתית באמצעים פיזיים הנחוצים לקיום המתנחלים. נראה לי שניתן לטעון זאת לגבי ישובים שמחזיקים בקרקע זמן רב ושהמדינה מתייחסת אליהם הלכה למעשה כישובים שקיבלו את הסכמתה מראש, אם על ידי כספים מושקעים וכו', אז בדוחק אפשר להתייחס אליהם ככלולים בהסדרה. אני חושש שאם יש ליועץ המשפטי לממשלה התנגדות לחוק ההסדרה היא נוגעת לפרטים הללו, ולא להסדרת מקומות שבטעות אושרו על ידי המדינה מתוך הנחה שמדובר בקרקע מדינה ולא קרקע פרטית. לגביהם אני מתקשה להבין למה יש התנגדות להסדרה שנעשית על פי אפשרות להחלפת קרקע תמורת קרקע".

על כך נשאל השופט אם יתכן וההתנגדות נובעת מכך שהפלשתיני מסרב לקבל קרקע תמורת קרקע,

נכון שהפלשתיני לא ירצה גם הצעה של קרקע נגד קרקע, אבל יש גבול למה שאתה יכול לקבל מבחינת הרצון האישי שלו. יש אינטרס גם למדינה ויש גם אינטרס למתיישב המתנחל. לא ניתן לגרום לו עוול כדי למנוע סוג של עוול, שבקושי ניתן לראות אותו כעוון אם הפלשתיני מקבל קרקע תמורת קרקע. זו התנגדות פוליטית ולא עוול

ולמעשה עולה השאלה עד כמה ניתן לאכוף עליו הסדר פיצוי שכזה? השופט משיב ואומר כי אמנם "נכון שהפלשתיני לא ירצה גם הצעה של קרקע נגד קרקע, אבל יש גבול למה שאתה יכול לקבל מבחינת הרצון האישי שלו. יש אינטרס גם למדינה ויש גם אינטרס למתיישב המתנחל. לא ניתן לגרום לו עוול כדי למנוע סוג של עוול, שבקושי ניתן לראות אותו כעוון אם הפלשתיני מקבל קרקע תמורת קרקע. זו התנגדות פוליטית ולא עוול".

ומה באשר לחששו של הפלשתיני שיצויר בעיני סביבתו כמי שוויתר על אדמה, מה שעלול להביא אותו לבית הדין הפלשתיני, ומשם אולי גם אל עונש מוות או מאסר בעינויים? האם כאן לא מדובר בעוול שיש למנוע אותו? השופט מסכים שאולי ישנו חשש לעוול שכזה, אך כאשר הסדר פיצוי קרקע תמורת קרקע נכפה עליו הוא יוכל לטעון זאת גם בפני סביבתו ולהבהיר שלא הסכים לכך מרצונו, אך החוק הורה לו לוותר.

עוד נשאל השופט מודריק אם אכן בכל מקרה דומה שמתרחש בשאר אזורי הארץ שאינם יהודה ושומרון, מקבל בעל הקרקע פיצוי, ואולי פיצוי מוגדל, והרס המבנה שנבנה במקום אינו מתבצע. לדבריו "אין ספק בדבר. זה אמנם לא מעשה יום יום, אבל קורה שפלוני מבקש להרחיב את ביתו ונכנס כמה מטרים לשטחו של אחר. קשה לי להאמין שתושב שחוזר אחרי עשרים שנה לארץ מגלה מגדל מגורים שנבנה על שטחו ברשות המדינה, אבל במצב שכזה בוחנים את הטוב מבין הפתרונות האפשריים – לפנות את המחזיקים בקרקע ולהחזיר את הקרקע לבעליה, פתרון שני הוא פיצוי ריאלי לבעלים כנגד העובדה שהקרקע נלקחה ממנו, ובמקרה כזה הפיצוי ראוי כי מוטיב לאומי של הגנה על הקרקע אינו קיים".

באשר להתנגדותו העקבית של היועץ המשפטי לממשלה לחוק ההסדרה, בין במתווה המלא ובין אם לאחר הסרת סעיף 7 שכלל את עמונה, משוכנע השופט מודריק שהתנגדות זו מקורה אך ורק בשיקולים מקצועיים ולא ב"קנאות", כפי שהדבר כונה בשאלה. "אני לא יודע את נימוקי ההתנגדות שלו. אני כן יודע, כמי שמכיר אותו באופן אישי ואנחנו די מיודדים, שהוא איש של אמת, ואם הוא אומר שהדבר לא יעבור את בית המפשט הגבוה לצדק אני מניח שיש לדברים הללו על מה לסמוך או שהוא באמת סבור כך מקצועית ואין כאן עניין של קנאות פוליטית או אחרת. מדובר בחוות דעת מקצועית בלתי מוטה לחלוטין, אבל גם מול משפטן ברמה כזו יכולה להיות מחלוקת".