"שלום רב. אני חייל בתהליך חזרה בתשובה. זה התחיל קצת לפני הצבא, וכיום אני מניח תפילין, שלוש תפילות ביום, שיעורי תורה, מסתובב עם ציצית וכיפה, שבתות כמה שזה קשה משתדל לשמור, עושה אזכרה לסבתא וסבא שלי כי אין מישהו אחר. כולם מכירים אותי בבסיס ומחוץ לבסיס כחייל שומר מצוות שנמצא בתהליך חזרה בתשובה. בנוסף לכך יש לי בעיה מאוד חמורה של ביטחון עצמי ללא זקני, שגם זאת כולם בבסיס משום מה מכירים.
"הגשתי שלושה ערעורים לקשל"פ (קצין שלישות פיקודי) דרום. בבקשה הראשונה הייתה לי המלצה של הרב של האוגדה של עזה ושל המג"ד. בערעור השני פשוט פירטתי לו יותר למה אני צריך את הפטור ואת כל הסיבות. בערעור השלישי הרס"ר גם המליץ עליי שאני צריך את הפטור. אף ערעור לא התקבל, וכל אחד עם סיבה יותר גרועה: 'לא למד בבית ספר דתי', 'מאמין שהחייל יכול להיות דתי גם ללא זקנו'.
"אני כנראה לא ריגשתי מספיק את הקשל"פ, וברגע שאני מוריד את הזקן אז כל החיים שהכרתי כבר לא ממש אותם החיים. הביטחון העצמי ירד לאפס, ירדו עליי בבית הכנסת, בבסיס, במשפחה. כרגע אף אחד לא מקשיב לי (כולם ניסו לעזור לי אבל כבר אין מה לעשות). וכנראה ברגע שייגמר לי הפטור הרפואי של ה‑14 יום אכנס לכלא. אני אמור להמשיך לקצונה, אף פעם לא ביקשתי כלום חוץ מהאפשרות לגדל זקן. אבל אני כנראה רק חפ"ש ומי אני מול כל כך הרבה אנשים בכירים בצבא?".
כך, מילה במילה, מתאר החייל ארז (שם בדוי) את הקיר האטום שבו נתקל במהלך השירות הצבאי כשביקש אישור לגדל את זקנו.
פנייתו האישית והכמעט נואשת הגיעה למוקד פניות החיילים של עמותת 'צו אחד', ששמה לה למטרה להעניק מענה למקרים מסוג זה ודומיהם. במוקד התקבלו עוד סיפורים לא מעטים של חיילים שמתחננים למפקדיהם לאשר להם לגדל את זקנם מטעמי דת, ונתקלים בחומת סירוב. רב צבאי, הם מסבירים לאנשי המוקד, הוא מצרך נדיר שלא קיים בסביבתם וגם אם כן, לא תמיד ביכולתו להושיע. הכפייה על גילוח הזקנים, יודעים לספר ב'צו אחד', היא רק בעיה אחת מתוך שורה של מכשולים שמערימה המערכת הצבאית על חיילים דתיים ושומרי מסורת, שמבקשים לשרת את צה"ל בכל מאודם אך בלי לפגוע ביהדותם. באין מענה בתוך המערכת, הולכות ונערמות מצוקות החיילים הללו במוקדי הפניות של העמותה החדשה, בת הארבעה חודשים בסך הכול.
"צריך מישהו שידפוק על השולחן"
כשהגיחה עמותת 'צו אחד' לאוויר העולם בקיץ האחרון, היא זכתה מיד לכינוי התקשורתי הלא מחמיא "מלשינון". במגזר הדתי תקפו אותה על כך שהיא מחלישה את הרבנות הצבאית, והמגזר הכללי ראה בה פשוט גוף אנטי-צה"לי. אבל אם תשאלו את הרב עמיחי אליהו, המייסד והיו"ר של 'צו אחד', תשמעו זמירות שונות לחלוטין. רבנות צבאית? אליהו קיים רק לאחרונה מפגש עם הרב הצבאי הראשי הנכנס, הרב אייל קרים, שהסתיים בלחיצות ידיים ידידותיות ובנכונות לשיתוף פעולה בטיפול בתלונות השונות של החיילים. צה"ל? צבא העם שאליהו מרגיש חלק אינטגרלי ממנו. סירוב פקודה, למשל, אינו אפשרות רצויה מבחינתו.
אבל עם כל האהדה לצה"ל, ואולי דווקא בגללה, אליהו מצא את עצמו מקים עמותה שמחוללת סערה לא קטנה עם כל קמפיין הסברתי או עובדתי שהיא מנהלת: החל מחשיפת פרשת חיילי ההנדסה שנותרו בבסיס בגלל אי גילוח הזקנים ועד לקמפיין האחרון, הפונה לחיילי כלל המגזרים וקובע כי בסיטואציות מסוימות בשירות בצה"ל – "אתם בבעיה". אלו יכולות להיות חלות לא כשרות שמחולקות לחיילים לפני שבת או בסיסים שאין בהם מזוזות, ואפילו חיילות שלא זוכות לפרטיות הנאותה על פי פקודות השילוב הראוי. אליהו לא מתרגש ממבקריו, ובעוד הוא ממשיך להציף דרך אמצעי התקשורת והפוליטיקאים את מצוקותיהם של חיילים שומרי מסורת וחובשי כיפה, הפניות למוקדי העמותה ההולכות ונערמות, מעידות כנראה על הצורך הנובע מהשטח. הצורך הזה, מעיד אליהו, היה מבחינתו המנוע מאחורי היציאה למהלך.
איך הפך הרב הצעיר והנמרץ, שאינו לובש מדים, לכתובת לפניות של חיילים בנושאים הלכתיים? תפקידו כיו"ר איגוד רבני קהילות (שעליו יורחב בהמשך) גלגל לפתחו סיפורים ופניות לעזרה. "במסגרת איגוד רבני הקהילות, אנחנו בקשר עם הרבה חלקים מהציבור המסורתי", מסביר אליהו, "צריך להקדים ולומר שמדובר בציבור של אנשים שלא תמיד חובשים כיפה, אבל מאוד מעריכים את התורה, מגיעים לבית הכנסת. באחוזים הם חלק משמעותי מאוכלוסיית המדינה. הגיעו אליי פניות דרך הרבנים שלנו, שפנו אליהם אנשים מהקהילה עם כל מיני מצוקות של ילדיהם המשרתים בצה"ל: אין מזוזות, אוכל לא כשר, הכריחו אותם להתגלח בתשעה באב או ספירת העומר. הם היו במצוקה ונפגעו מאוד מהיחס של הצבא לחיילים בתחומים הללו".
אליהו ניסה להפעיל את קשריו עם גורמים פוליטיים כדי לסייע לאותם חיילים, אך מאמציו העלו חרס. התברר ששר הביטחון דאז משה יעלון גיבה את כל המהלכים הללו בצבא, וסגן שר הביטחון בן-דהן ואחרים לא יכלו להשפיע על ההחלטות. אליהו החל לצאת בפרסומים בתקשורת על מצבם של החיילים הדתיים ושומרי המסורת ועל אוזלת ידו של הדרג הפוליטי. "רציתי לחשוף את המציאות הזאת שחיילים מתקשרים מהכלא, ואנשי הציבור לא מצליחים לעשות בשבילם שום דבר. הגעתי לכנסת, דפקתי על השולחן – זה לא עזר. לא יכולתי לקבל את זה: יש ממשלה ימנית, האנשים שלנו בתוך המערכת – תטפלו בבעיות!". לחציו של אליהו הניבו פה ושם פתרונות נקודתיים, אבל הוא הרגיש שיש כשל מערכתי בתחום זכויותיהם הדתיות של חיילים.
אליהו וחבריו עשו ניסיון נוסף, ונפגשו עם פורום רבנים צבאיים במילואים. הפגישה העלתה כי אופי הפעולה של פורום הרבנים הוא לפעול בתוך המערכת ולא לבקר אותה מבחוץ. את אליהו זה לא סיפק: "הבנו שצריך מישהו שידפוק על השולחן ויציף את הדברים ברמה הארצית". העמותה יצאה לדרך, ופרסמה בתקשורת כי הקימה מוקד טלפוני שאליו יוכלו לפנות חיילים שירגישו כי זכויותיהם הדתיות נפגעו והם לא זכו לטיפול הולם בתוך הצבא. לאחר יומיים בלבד, התרחש אירוע שלדברי אליהו הוכיח את נחיצותה של העמותה: "קיבלנו חיזוק משמעותי. התקשר אלינו חייל ואמר: אנחנו קבוצה של חיילים שמרותקים לבסיס כבר שבועיים כי הודיעו לנו שמי שלא מתגלח – לא יוצא הביתה". חיילי ההסדר מאותה קבוצה, מסביר אליהו, זכו לטיפול על ידי איגוד ישיבות ההסדר והשתחררו. לעומתם, קבוצה גדולה של חיילים לא היו בני ישיבות הסדר, אולם בהחלט כאלה שגידלו זקן מסיבות דתיות וסירבו לגלחו. הללו לא הורשו לפגוש רב צבאי, ומאידך לא היה בנמצא גוף חיצוני אחר שמטפל בהם. כאן נכנסה 'צו אחד' לתמונה, ובעקבות הפנייה החלו אנשי העמותה להפעיל לחצים על פוליטיקאים כדי לתת מענה לחיילים בבסיס.
מאז התרחבה פעילות העמותה. כיום היא מפעילה מלבד המוקד הטלפוני גם דף פייסבוק, אתר אינטרנט ומייל אדום המיועדים לפניות החיילים וגם להעלאת הבעיות לתודעה הציבורית. "בכל יום יש ארבע או חמש פניות למוקד", מספר אליהו, "ואחרי הצפה תקשורתית או קמפיין יש גל גדול יותר". העמותה מקיימת גם פעילויות יזומות של פנייה לעשרות אלפי חיילים ובני משפחותיהם ומיידעת אותם באפשרות לפנות במקרה של פגיעה בזכויות הדתיות בצבא. אליהו מדגיש כי רוב הפניות למוקד הן דווקא של חיילים מסורתיים, שכן לבני ישיבות ההסדר יש מענה באיגוד הישיבות. "לאחרים אין למי לפנות. לאחרונה אנחנו מקבלים גם הרבה פניות של הורים: רוצים לגלח את הבן שלנו, הוא עולה למשפט ועוד. מדובר בהורים מהפריפריה, הורים לחוזרים בתשובה, דתיים שלאו דווקא קשורים לישיבה. הם אומרים לנו: אנחנו בהלם, מה קורה עם צה"ל?!". התלונות מגיעות גם מחיילות דתיות או שומרות מסורת, שנתקלות בבעיות של כשרות, צניעות, תכנים לא ראויים של תרבות יום א' ועוד.
איך אתם מטפלים בתלונות? אתם מגיעים גם להישגים?
"ראשית, אנחנו מאמתים את התלונה. אחר כך, אם אלו תלונות מינוריות, אנחנו מטפלים בזה מול הרב הצבאי של החייל. אם זה משהו גדול יותר, אנחנו מציפים את זה בתקשורת, פועלים מול פוליטיקאים ואישי ציבור. יש לנו גם ערוץ פתוח עם הרב הצבאי הראשי. יש מקרים שאני הרמתי טלפון אישית לרס"ר של אותו חייל ואמרתי לו שיש פה פגיעה בזכויות. לפעמים הפתרונות שאנחנו משיגים הם נקודתיים, ולפעמים זה יותר בכיוון של שינוי גישה כולל". אליהו מספר שלנוכח ההוראה החדשה שתמנע מבעלי זקנים להופיע בטקסים רשמיים בצה"ל, הם שוקלים גם הגשת בג"ץ בגין אפליה בצה"ל. במסגרת המפגשים שמקיימים אליהו ואנשיו עם הנוגעים בתחום, תתקיים בימים הקרובים פגישה בין אנשי 'צו אחד' לראש אכ"א.
"הרבצ"ר לא אשם"
טוענים שהפעילות שלכם למען החיילים, בעצם מחלישה את הרבנות הצבאית שאמורה לעסוק בתחום הזה, כי אתם מבקרים אותה על חוסר הצלחתה.
"בהתחלה נשמעו הביקורות הללו נגדנו, אבל אחר כך גם הרב רונצקי, הרבצ"ר לשעבר, חזר בו. הרבנות הצבאית חששה שאנחנו רוצים ליצור להם אלטרנטיבה. אמרתי בשיחה פנים אל פנים עם הרב קרים ואני אומר את זה גם בכל במה: אנחנו רוצים פתרון לחייל היהודי בצה"ל, והפתרון הכי טוב זה רבנות צבאית חזקה. אני מבין את החשש, אבל אנחנו נעשה הכול כדי שהרמטכ"ל, שר הביטחון והציבור יבינו שהפתרון הוא רבנות צבאית חזקה".
מדבריך אפשר להבין שאתה לא רואה את הרבנות הצבאית היום כחזקה.
"בשנתיים האחרונות הרבנות הצבאית מוחלשת באופן שיטתי", הוא מאשר, "וזו בעצם המטרה של הקמת 'צו אחד' – לא לתת מקום לגופים שמחלישים את הרבנות. הרבנות היום לא רק שהיא לא במעמד של פקיד דת – בתחומי המזוזות, הכשרות וכו', אלא אין לה נגיעה בשום תחום בצבא. היה פה תהליך של כרסום: הוצאת ענף תודעה יהודית מידי הרבנות הצבאית, אחר כך לא נותנים לרבנות להחליט מי דתי ומי לא לעניין אישורי זקן, צום ועוד. כיום הרב הצבאי לא רלוונטי לחייל בשום צורה, לקחו ממנו את כל הסמכויות. גם בתחום התכנון המבצעי הוא לא נמצא, איפה שהוא חייב להיות כדי להכריע לגבי שבת וכדומה. זה בדיוק הפוך מהרבנות הצבאית שרצה הרב גורן".
כשאני מבקשת להבין מי לדעתו אחראי לכרסום הזה, הוא שולף מהמכשיר החכם שברשותו סרטונים שמלמדים על אג'נדה שמקודמת בתקשורת בתחום הזה. כך למשל דבריו של פרופ' יגיל לוי בכתבה ששודרה בערוץ 10 על הרבנות הצבאי והשפעתה, בה הוא טוען כי הרבנות הצבאית הופכת את צה"ל ללאומני ומתירה את דמם של הפלשתינים ולכן יש להחליש את כוחה. סרטון אחר שמתעד חייל חילוני שר עם חבריו בהתלהבות "עבדו את ה' בשמחה" זכה לתגובה קרירה של ראש מכינה חילונית, שטען כי "סרטון כזה הוא אסון", וכי מראות כאלה בצה"ל גורמים לו ולשכמותו להדיר את רגליהם מהצבא.
"זה תהליך מכוון, לא מקרי", מבהיר אליהו, "יש קבוצה מסוימת באוכלוסייה, שמזוהה עם מרצ ומתיימרת לדבר בשם כל הציבור החילוני, כאילו כל הציבור הזה לא רוצה מגע בין הרבנות לחיילים. הם רואים את הצבא כחילוני ונלחמים בכלים האקדמיים שלהם לדחוף את הרבנות הצבאית מיכולת השפעה ואת החיילים הדתיים ממוקדי השפעה. הם אומרים את זה בכל מקום. לא מעניין אותם שהם מיעוט בצה"ל ושיש שם ציבור דתי ומסורתי גדול, מבחינתם צה"ל שייך להם והוא צריך לפעול על פי תפיסתם. למעשה הם בהיסטריה וחוששים שהציבור הדתי והמסורתי גונב להם את הערכים והמדינה מתחת לאף, לכן הם רוצים להחליש ככל האפשר את ההשפעה של הציבור הזה בצבא".
האם לרב הצבאי הראשי אין אחריות על המקום שאליו הידרדרה הרבנות הצבאית?
"הוא לא יכול. הוא כל הזמן תחת מתקפה של בג"ץ, הוא נמצא במגננה. ממזערים אותו, מורידים תקנים של משגיחי כשרות ועוד. הוא כל כך מוקטן שאין לו כוח לדפוק על השולחן. אין לרבנות גיבוי ציבורי שיעזור לה לקום על הרגליים".
אם המערכת הצבאית כל כך דוחקת את רגליהם של הדתיים והמסורתיים, אולי התשובה היא פשוט לא להתגייס בתנאים הללו?
"אבל זה בדיוק מה שהם רוצים. אנחנו אומרים בדיוק ההפך: אנחנו קוראים לציבור להתגייס בהמוניו, אבל מאידך קוראים גם לשר הביטחון להבין שמי שעושה פה הדרת דתיים, פוגע גם בציבור המסורתי ואחר כך גם בחרדי, וזה פוגע בצבא. אנחנו רוצים צבא חזק, אבל מי שצריך לשחרר פה זו החבורה שחושבת שתכתיב לכולם את האידיאולוגיה".
אליהו מציין שאמנם יש ראשי ישיבות הסדר שממליצים לתלמידיהם לא לצאת לקצונה לנוכח הבעייתיות הרבה באימונים בבה"ד 1, בעיקר בתחום העירוב בין חיילים לחיילות, שהחמיר בפקודת השירות המשותף. אולם לדעתו "צריך להרים קול צעקה מול הפוליטיקאים שישנו את המצב אבל לא לברוח מהתמודדות עם הקשיים. דווקא הצפת המצוקות תביא את הפתרונות, לצד נוכחות מוגברת שלנו בצבא".
ביום שבו מתקיים הריאיון, התקבלה החלטת בג"ץ לעכב את מינויו של הרב קרים לרב הצבאי הראשי עד שיבהיר את פסיקותיו. אליהו נסער במיוחד מהפסק הזה, שמהווה מקרה קיצון לאותו תהליך החלשת הרבנות שבו הוא נאבק. "בג"ץ הניח אקדח על השולחן מול הרבנות הצבאית והיהדות בכלל. בג"ץ בחר להשפיל את היהדות דרך הפגיעה ברב קרים, וביצירת תקדים מסוכן שבו רבנים אינם יכולים לדון בחופשיות בסוגיות הלכתיות. חמור מאוד אם התקדים הזה יגרום לרבנים להצניע את עמדותיהם התורניות. ברור שההתנצלות של הרב קרים מאפשרות לו להמשיך ולקדם את צה"ל בדברים שבהם הוא מאמין, אבל כל הכניסה שלו כבר מוחלשת, וזה המשך המגמה המסתמנת".
איך ממשיכים את סבא?
גם למי שלא מכיר, לא קשה יהיה לנחש לאור האמור לעיל שהרב עמיחי אליהו (37) הוא נצר למשפחת הרבנים אליהו. סבו הוא הרב מרדכי אליהו זצ"ל, והוא בנו הבכור הרב שמואל אליהו, רבה של צפת. את ילדותו ונעוריו העביר עם בני משפחתו בתחנות שונות: חיספין, ימית, ירושלים, שלומי וצפת. "חוץ מימית, אף פעם לא גרנו בהתנחלות", הוא מדגיש, "ההורים שלי תמיד חיו עם עמישראל", בחירה שברבות השנים תחלחל גם אליו.
הוא למד בתלמוד תורה מורשה ולאחר מכן בישיבה במצפה יריחו. הוא שירת בצנחנים, המשיך לפיקוד וחזר ללימודים בישיבת 'הר המור'. בהמשך נישא לשרה יעקובוביץ' ואחרי כמה תחנות עצר בחיספין, שם עבד כר"מ בישיבה התיכונית. משם עבר להקים את הגרעין התורני במגדל העמק ואז נחת בתחנה הסופית, לפחות לעת עתה: היישוב רימונים בבנימין. כשאני מביעה תמיהה על הבחירה ביישוב החילוני דווקא, אליהו מסביר שזו בדיוק הייתה השאיפה: "רצינו מגמה של לחיות ולהתחבר דווקא ליישוב כזה. יש שם קהילה מתוקה, אני מדבר עם האנשים שם, מעביר שיעורים. אני לא מגדיר את זה כשליחות", הוא מחדד, "אלא כמעורבות. לי אישית יש קושי עם החיים בבועה. חלק מהטבעיות שלי זה לפגוש אנשים שהם לא על פי תפיסת עולמי. לכן חיפשנו דווקא מקום לא מגזרי. אני מניח שאיפשהו זה מגיע גם מהבית", הוא מאשר לשאלתי. הוא אב לארבעה ורעייתו עובדת כרכזת קהילה ברימונים.
תפקידו כיום כיו"ר איגוד רבני קהילות הוא המשך ישיר למורשת סבו הרב אליהו, וחלק בלתי נפרד מפעילותו חוצת המגזרים של אביו, הרב שמואל אליהו. "כשסבא נפטר", הוא משחזר את רעיון הקמת האיגוד, "חשבנו יחד מה הדבר שהכי אפיין אותו. לפני הכול, היה לו קשר לציבור שאינו מבית המדרש, לעם שבשדות. הציבור שהלך אחרי סבא זה זגגים, בנאים, נגרים, עובדי שוק. החלטנו במשפחה להמשיך את המסורת של הקשר לציבור. לא בועה מגזרית שמטפלת בעצמה, אלא להיות שליח ציבור ופועל למען הציבור. אבא שלי בהחלט עושה את זה ויש לו קשר פתוח לציבור. ביום כיפור למשל, למעט תפילה אחת, הוא לא מתפלל בישיבה אלא עם הציבור. כך עשה גם סבא".
איגוד רבני קהילות הוקם לפני ארבע שנים, וכיום הוא מאגד תחתיו 150 רבני קהילות מכל הגוונים ובכל רחבי הארץ. הארגון מכשיר רבנים ומעניק להם כלים מקצועיים להנהגת הקהילות השונות, שולח רבנים לקהילות לפי ביקוש וגם תומך כלכלית במשפחות הרבנים. ישנה גם פעילות של סיוע למשפחות נזקקות בתוך הקהילות, ואפילו העצמה של נשות הרבנים, שתפקידן בקהילה מתברר כרב פנים ולא זניח כלל.
מטרה נוספת שמגדיר אליהו היא יצירת תרבות ספרדית-ציונית, כאשר תחת ההגדרה הזאת חוסה שאיפה לקרב את הציבור הספרדי המסורתי אל השפה הציונית-דתית מחד, ומאידך קירוב של כלל הציבור אל השפה התרבותית המסורתית של בני עדות המזרח. כך למשל מוציא האיגוד סידורים ליום העצמאות המשלבים נוסח ספרדי עם פיוטים המתאימים לרוח היום ודברי תורה, "בעצם רוב הספרדים הם ציונים, אנחנו מנסים לגשר על הפער שנוצר בין הציונות הדתית לציבור הפריפריאלי". כך גם סדרי ט"ו בשבט ספוגים בתורה, ארץ ישראל וציונות "בלי שירים של 'מרכז הרב', דברים שמותאמים לציבור הזה".
האיגוד מארגן גם אירועים המוניים כמו אפיית מצות ברוב עם בקהילות השונות, "כדי שהם יחושו את המצות בידיים, זה מחבר אותם למצוות", כמובן – גם מצות רכות שיתאימו לנוהגים בהן. האירוע המרגש ביותר מבחינתו של אליהו היא עצרת הסליחות השנתית בכותל, שאליה מגיעים רבבות מכל רחבי הארץ: "מדובר במאות אוטובוסים מכל הפריפריה. דימונה, בית שאן, קריית שמונה, הכול זה קהילות שלנו. הכותל מוצף", הוא מתרגש, "זה ציבור שיש לו שייכות רגשית לקודש, לא מגדיר את עצמו ציונות דתית".
אתה מרגיש שיש נתק בין הציונות הדתית לאנשי הפריפריה?
"יש ניתוק תרבותי, חוסר הבנה של התרבות של הציבור הזה. לפני כמה שנים אנשים היו מכחכחים במבוכה כשאמרו להם לשים ידיים על הראש של מי שעומד לידם כדי לברך אותו, או נבוכים לנשק את היד של הרב. בעצרת בכותל ראינו רבבות עם ידיים אחד על הראש של השני, מברכים. זה מחזה מרהיב. זה שאנחנו מנסים להכניס את האנשים האלה לשפה שלא מותאמת להם, יוצר מרחק. צריך להבין שמי שהגיעו מארבע כנפות הארץ – לכל אחת מהכנפיים יש תפקיד, אנחנו לא יכולים לבטל את זה. זו השפה שלהם, ואין אצלנו הרבה שיודעים את השפה הזאת. אנחנו רוצים לחבר בין התרבויות, לשיר איתם פיוטים וגם קרליבך".
לסיום, יש לך זיכרון משמעותי אחד מסבא שלך?
אליהו מתקשה לענות. "כל החיים שלי זה זיכרון מסבא, זה חיים שלמים", הוא מסביר. אחרי דקות ארוכות של חשיבה שקטה, הוא אומר: "סבא היה מאוד תקיף ומאוד מאיר פנים. אני תמיד חי במחשבה של איך לשלב בין הדברים, בין האמירה המאוד ברורה ובין להאיר פנים ולהיות בנחת מאוד גדולה. את הדיסוננס הזה אני מנסה ללמוד ממנו כל הזמן".