מי צריך עוד מלחמות יהודים?

רפי קפלן, מנכ"ל מעלה המרכז לציונות דתית ומתושבי עופרה, מתייחס לפינוי עמונה הקרב.

רפי קפלן , ט"ו בכסלו תשע"ז

פינוי עמונה בשנת 2006
פינוי עמונה בשנת 2006
צילום: יוסי זמיר פלאש 90

עליתי הלילה שוב להר. אותו הר שלרבים מעם ישראל נמאס לשמוע עליו בחדשות. כבר שמעתי אנשים אומרים: "די כבר עם העמונה הזו!" או אפילו: "הם לא מבינים שהם כבר נמאסו"?

אותו הר שבלילות חנוכה נהגתי להוביל מאות חניכים מבני עקיבא לקיים מפקד הזדהות עם גבורות המכבים, עומדים על גבעת עמונה (מערי בנימין בספר יהושע) וצופים אל ההר הגבוה שעומד ממש ממול, שם לפי ההיסטוריונים לחם יהודה המכבי את קרבו האחרון טרם נפל בקרב הגבורה.

עליתי להר החולש על יישובי - עפרה, (ותורם רבות לביטחוננו) לשתי מטרות. האחת להיות שם שוב עם אחיי בשעת הכרעתם הקשה והשנייה - לנסות לשכנע אותם לקבל את הצעת הפשרה של משלת ישראל. הרגשתי שכל עם ישראל מצפה מהם: "להתנהג ביישום שכל", ולקבל את ההצעה.

שלא ייראו כעקשנים שהולכים על כל הקופה או לא כלום. אמרו לי רבים: "שכנע אותם! תסביר להם שמעט שכל כאן יועיל להם ולכולנו. שאלו אותי מה ייצא מעוד קרבות בין יהודים על הגבעה".

רוח גבית חזקה קיבלתי מכתב פנייתו הנרגשת של מו"ר הרב דרוקמן שליט"א. בדרך אל ראש ההר, ובראש ההר עצמו פגשתי כמות עצומה של אלפי בני נוער ומבוגרים העומדים כבר שעות בקור עז ביותר, ברוחות פרצים, ומעת לעת בגשם שוטף. כולם עומדים בחושך בתפילה ובצפייה, כולם באו לחזק. מראה מרגש ביותר. דור צעיר מלא נאמנות. אלפי אנשים היודעים מה זו סולידריות.

מה הכריחם להגיע לכאן באמצע הלילה בחורף המקפיא? שאלתי את עצמי ואף עניתי-הזדהותם עם סמל האחיזה בהר. התחושה שלהם שיש כאן מאבק עקרוני. זה לא משחק מונופול, בו מזיזים שוב ושוב בתים ושחקנים ממקום למקום למען שלימות ממשלה זו או אחרת, או מפני חשש ממה יגידו בתקשורת, בארץ ובעולם... מסביב למועדון הישוב, שם קיימו וקיימנו אין ספור כינוסים, שיעורים, ערבי תרבות וחוגים במשך כמה עשורים היו מכונסים תושבי עמונה. אלפים צובאים על הפתחים לנסות להבין על מה הדיון בפנים. כולם במתח, מה הציעו להם? על מה הם דנים?

"הם יצביעו ב-22:30 ונדע מה החלטתם"... "לא, בסוף ההחלטה תיפול ב-23:00..." כך במשך שעה ארוכה, וכולם קופאים מבחוץ. רק תושבי הגבעה מגיל 17 ומעלה מורשים להיכנס. דרך דלת הזכוכית מלאת האדים יכולתי לצפות בדיונים ולחוש את המתח, תושבים יושבים, קמים, מסתובבים במתח, מנסים לקבל החלטה. הצבעה ראשונה, הצבעה שנייה...

לבסוף קראו לילדים בני היישוב מתחת לגיל 17 שלא הורשו עד אז להיכנס, כדי שישמעו לפני התקשורת על ההחלטה. על גורל ביתם. כולם בשיא המתח... ובסוף יוצאת הבשורה, אין בעצם הצעה רצינית ולכן אי אפשר להיענות בחיוב!

"ההחלטה שלנו היא להישאר על ההר", הם הסבירו, "בהצעה שקיבלנו אין שום ערובה להמשך קיום קהילתנו בכלל ועל גבעה זו בפרט. היועץ המשפטי לא יאשר שהייה על ההר במקרה שיוגש בג"ץ נגד נכסי נפקדים. למישהו יש ספק שמיד יוגש בג"ץ?!". ואף הוסיפו: "הכל מעורפל, וגם מה שכאילו הבטיחו זה פתרון לכרבע מהמשפחות מהישוב!"

כמה כאב לשמוע שאין הסכם. כולנו קיווינו כבר למצוא פתרון של שלום. אבל, נציגי עמונה, לאחר עשר שעות דיון בעיניים עייפות וכבויות, ופנים עצובות אמרו: "הסכמנו להתפנות מרצון על פי מתווה ברור שמבטיח שנוכל להישאר על ההר, ומציאת פתרון לכלל תושבי הישוב, אך אין הצעה כזו, ולכן אין לנו על מה להסכים, ולשם מה לעזוב את כל אשר בנינו כאן".

חיבקתי את חבריי ופניתי לרדת מההר. מה יהיה? האם נגיע שוב למראות אלימות של זריקת יהודים מביתם? למי זה ייתן? איזה צדק יצא לאור? מי צריך עוד מלחמות יהודים? 01:30 בבקר, חזרתי אל ביתי החם, אך הלב נשאר שם על ההר. עליתי כדי לחזק ואולי להשפיע, חזרתי הביתה עצוב. ישבתי לכתוב כי מי יכול לישון בלילה כזה.