קונספירציה? בהחלט. נא להכיר את החושך

בשנה בה נוסדה ישיבת מרכז הרב, הקימו יהודים גרמניים מוסד שהוא היפוכה; שאנשיו פועלים במחשכים ומדברים ביניהם בשפת סתרים.

גיל רונן , כ"ח בכסלו תשע"ז

ישיבת מרכז הרב
ישיבת מרכז הרב
צילום: Yonatan Sindel/Flash90

בקיץ 1923, תרפ"ג, החלה פעילותה של "הישיבה המרכזית העולמית" בירושלים, שנודעה בהמשך כישיבת "מרכז הרב".

מייסד הישיבה, הראי"ה קוק זצ"ל, גאון מסוג שהעולם מתברך בו אחת למאות או אלפי שנים, ביקש למשוך אליה את "טובי הבחורים בכל העולם, המצוידים בכישרון ושאר רוח... להחזיר עטרה ליושנה ולהשתלם בתורת ארץ ישראל ובתחיית הקודש על אדמת הקודש".

חלק ניכר מחינוכם של קוראי ערוץ 7 הנאמנים הוא תוצר של אותו אירוע. שמותיהם של מייסדי הישיבה, בהם "הרב הנזיר" רבי דוד כהן, הרב צבי יהודה קוק, הרב יעקב משה חרל"פ והרב שלום נתן רענן, מוכרים להם היטב, מן הסתם.

אבל העם היהודי נכח גם במקומות אחרים באותה תקופה, וחלק מ"טובי הבחורים" הלך בכיוונים שונים, הפוכים ממש, מזה שהתווה הרב קוק. באותה השנה בה נוסדה ישיבת "מרכז הרב", הוקם בפרנקפורט שבגרמניה מוסד אחר – גם הוא ע"י יהודים מבריקים, ויש שיאמרו גאונים, המסורים לחזון חובק עולם משלהם. הוא נקרא "המכון לחקר סוציאלי", ובגרמנית – Institut für Sozialforschung.

המכון נוסד ע"י קארל גרינברג, והשמות הידועים שהצמיח מתוכו כוללים את מקס הורקהיימר, תיאודור אדורנו, הרברט מרקוזה, אריך פרום, גאורג לוקאץ', ליאו לבנטל, וולטר בנימין. כולם כאמור יהודים כשרים, אך גם מרקסיסטים ברמ"ח אבריהם. מרבית הקוראים לא מכירים את השמות הללו, אבל עבור אנשי השמאל הקיצוני, אלה ענקי רוח שנוכחות ספריהם במדפים הביתיים היא בגדר חובה.

כשהנאצים עלו לשלטון, היהודים הללו נסו על נפשם. רובם הגיע לארה"ב, שם הקימו מחדש את המכון שלהם באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, ונודעו בשם "אסכולת פרנקפורט". ברבות השנים הפכו לדמויות נערצות בקמפוסים של ארה"ב, ולמובילים הרעיוניים של מהפכות הסטודנטים של שנות ה-60 שהולידו את "השמאל החדש", הפמיניזם הרדיקלי ו"התקינות הפוליטית".

הרב קוק הפיץ את תורתו בגלוי. פיו וליבו שווים, ברוח היהדות. ה"חוקר" המרקסיסטי, לעומת זאת, פועל במחשכים ומדבר בשפת סתרים, שרק מרקסיסט אחר יידע להבינה כאשורה. תלמיד של הרב קוק, שחונך לבנות ולתקן את העולם הסובב אותו ולהרבות אהבה, יתקשה מאוד להבין איך פועל הראש המרקסיסטי, שמחונך לפרק את העולם לגורמים ולגרום לשנאה, אפילו ברמת המשפחה.

הדרמה סביב סדרת המאמרים שלנו על חיסול אנשי הימין, והמדור המכיל אותה, מבטאת את ההתנגשות בין שני העולמות הרוחניים שיסודותיהם נוצקו באותה שנה, לפני 93 שנים.

הרעל המרקסיסטי שהוקדח בפרנקפורט, ובקמפוסים מניו יורק ועד קליפורניה, הציף את העולם המערבי כולו והוזרק גם לתוך מחזור דמה של מדינתנו (שימו לב, שמאלנים: אמרתי "דם", "רעל" ו"מדינתנו". אתם יודעים מה זה אומר עלי). לכן, אין די בבניית הגוף היהודי-ציוני בארץ ישראל. צריך גם לרוקן ממנו את הרעל ולחסנו, והמבקש לעשות זאת נדרש לתהליך של למידה. המעוניינים ללמוד, טוב יעשו אם יצפו בסרטון בן 21 דקות ו-20 שניות, עם תרגום לעברית, המוטמע מתחת לפיסקה זו.

פרופ' רות ווייז (Ruth Wisse) מאוניברסיטת הארווארד, שרואיינה לא מזמן בהרחבה ב"מקור ראשון", כתבה פעם כי "התנועה לשחרור האישה, שאם אינה התנועה הניאו-מרקסיסטית הקיצונית ביותר בארה"ב, הרי שהיא ללא ספק המשפיעה ביותר, עשתה לבית האמריקאי את מה שהקומוניזם עשה לכלכלה הרוסית, ורוב ההרס הוא בלתי הפיך. בכך שהגדירה את היחסים בין גברים ונשים במושגים של כוח ותחרות במקום הדדיות ושתוף פעולה, התנועה קרעה לגזרים את החוזה היסודי והשביר ביותר בחברה האנושית; את היחידה שממנה כל שאר מוסדות החברה שואבים את כוחם".

שחרור האישה הוא ניאו-מרקסיזם? נשמע כמו תאוריית קונספירציה משונה, נכון? כתבו לפרופ' רות ווייז וספרו לה שהיא לא מבינה מהחיים שלה.

הסופרת והעתונאית מידג' דקטר (Midge Decter) שייכת לאסכולה דומה לזו של ווייז. דכטר נשואה לנורמן פודהורץ, מייסד כתב העת האינטלקטואלי-יהודי הנודע, "קומנטרי". בנם, ג'ון, הוא עורך "קומנטרי" הנוכחי (ובתם היא העתונאית הישראלית רותי בלום). כל אחד מהאנשים האלה – כמו גם המרואיינים הנכבדים בסרטון המוטמע כאן, יכולים לאשר ולאשש כל מילה שאני כותב במאמרי. זה שמשהו לא מוכר לכם, לא אומר שהוא לא קיים. לפעמים, זה רק אומר שהוא עוד לא תורגם מאנגלית.

וקחו בחשבון עוד משהו. אם הורגלתם לעולם מואר, ייקח זמן עד שעיניכם יתרגלו אל החושך. תנו להן להתרגל, כי עדיף שתראו, מאשר שלא תראו.