אלון פנקס
אלון פנקסצילום: עצמי

אירוע מדיני אינו יכול לעמוד לבחינה שיפוטית רק על פי תגובות הצדדים, אלא בפני עצמו: רקעו, משתתפיו, מטרתו, היקפו, אופיו והשלכותיו המיידיות וארוכות הטווח.

ובכל זאת, תגובות - במיוחד זו של הצד שכנגדו הופעל האירוע - מעידות לעתים על איך מתפרש האירוע.

על פי העיקרון הזה, התגובה הישראלית המדינית וההצהרתית להחלטת מועצת הביטחון 2334 בנושא ההתנחלויות איננה מידתית, איננה נבונה, אין בה תועלת מדינית אמיתית והיא מעידה בעיקר על כעס, פאניקה ואובדן קור רוח ושכל ישר.

מצד אחד, ממשלת ימין שמותקפת על לוז מדיניותה ועיקרי עמדותיה איננה יכולה שלא להגיב ובחריפות. במיוחד נתניהו שטוען שנים כי ״העולם כולו נגדנו״, וכי נשיא ארצות הברית ברק אובמה איננו ידיד ישראל ומתנכל לו באופן אישי בפרט ולישראל בכלל.

מצד שני, על פי גישת הממשלה הרי אין משמעות להחלטה שקוראת להפסקת הבנייה בהתנחלויות, הרי האו״ם הוא גוף צבוע ובעל הטיה אנטי ישראלית מובהקת. אז על מה הכעס והרעש והצלצולים?

אם נשפוט את ההחלטה במועצת הביטחון רק על פי התגובה שלנו, ישראל הופתעה, נדהמה ונכנסה להלם מדיני מוחלט. זה הבל הבלים, ההחלטה הזאת – רעה, טובה או חסרת ערך - מבטאת קונצנזוס בינלאומי מאז החלטה 242 בנובמבר 1967. היא גם עקבית עם מדיניות ארצות הברית מאז 1967. לכן ההתלהמות, העלבונות וגסות הרוח כלפי ארצות הברית ואיומי הנקמה לא במקומם ומטופשים.

גם אם מקבלים את הטענה שפעולותיו של ראש הממשלה מחושבות ומכוונות לצרכים פוליטיים וציבוריים פנימיים, אופי התגובה וההסלמה הרטורית שלו ושל חלק משריו מעידה שההחלטה חשפה עצב רגיש ופגיע וכי הם מודעים היטב להיקף המפולת המדינית שגרמו לעצמם ולעניינם.

אלון פנקס

לשעבר יועץ מדיני וראש מטה של ארבעה שרי חוץ