בחודש אוקטובר 1968, כשנה וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התייצב הרב הצבאי הראשי דאז, אלוף הרב שלמה גורן, בפני חוקרי מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, וסיפר להם את קורותיו במלחמת ששת הימים.
העדות מתחילה מסיפור חזרתו של הרב גורן ארצה ערב המלחמה ממלבורן שבאוסטרליה, שם שהה בשליחות המגבית המאוחדת, ושם שמע על סגירת מיצרי טיראן והבין שמלחמה ממשמשת ובאה.
הרב גורן מתאר בפרוטרוט את מעשיו בכל אחד מימי המלחמה, בין היתר בשחרור הר הבית והכותל ואת חוויותיו באזורי הלחימה השונים בדרום ובצפון. בין היתר מספר הרב גורן על ההרשאה שקיבל מהרבנים הראשיים להכריע בשאלות ההלכתיות העולות מהמלחמה, בין היתר בנושאים כדוגמת קבורת חללים באזורי הקרבות, גילוח זקנים ועוד.
העדות נחתמת בסיפור חלקו של הרב גורן בכיבוש חברון ובקבלת הכניעה מהנהגת העיר הערבית.
"בנאום שלי בבית הכנסת בניו יורק הודעתי להם שאנחנו עומדים לקראת מלחמה", שחזר הרב גורן. "בנאום שנשאתי שוב פעם אחרי התפילה בקידוש לפני כל הקהל, אמרתי להם אז, שאני חושש שאנחנו מתקדמים למלחמה וכי המלחמה הזו עלולה להביא לשחרורה של כמעט כל ארץ ישראל ואיחלתי להם, שנזכה לתקוע בשופר ליד הכותל המערבי".
"אנשים בכו וההתרשמות שלהם הייתה כאילו אנחנו הולכים לקראת שואה", העיד הרב גורן. "כשראיתי את פניהם ואת ההתרגשות והבכי, פתחתי את ארון הקודש ואמרתי להם שעם ספר התורה אני נשבע שבכל קונסטלציה נגד כל אויב, בכל חזית שהיא, נגד כל מדינה ערבית לחוד ונגד כולם, אנחנו ננצח. הודעתי להם שאני עוד מתכונן לתקוע בשופר ליד הכותל המערבי והעניין הרגיע אותם מאוד".
לפני מלחמת ששת הימים הוקמה ועדה לענייני דת בראשה עמד הרב גורן. אחד הנושאים שהוועדה דנה בהם הייתה הנחיית המטכ"ל לגלח זקנים כחלק מההנחיות לחבישת מסכות גז.
"ההוראה הזאת הייתה מאוד-מאוד חמורה להוריד את הזקנים", סיפר הרב גורן. "אני הודעתי שאינני מסכים לזה בשום פנים ואופן". בסופו של דבר ולאחר משא ומתן ארוך הוחלט שהחיילים יוכלו להחליט בעצמם האם לגלח את זקנם, ויוסבר להם שגילוח זקן מגביר את יעילות המסכה אך לא תהיה פקודה בנושא.
הרב גורן שיגר ברכות לכל אלופי הפיקודים. לרמטכ"ל יצחק רבין כתב "ירדפו מכם 5 מאה ומאה מכם רבבה ירדופו, ונפלו אויבכם לפניכם בחרב. לך בכוחך זה והושעת את ישראל".
כיבוש העיר העתיקה
"ירדתי מן המכונית והחזקתי ביחד אחת את השופר וביד השנייה את ספר התורה. התחלתי לרוץ לכיוון שער האריות. לא ידעתי בדיוק איזה גדוד זה, זה היה גדוד 28. כלומר גדוד 71 הלך מאחוריו והתארגן ושרידי גדוד 28, הלכו לכיוון שער האריות. כל הדרך הייתה תחת צליפות והפגזה".
"אמרתי שלא חשוב לי להיהרג או לא להיהרג, העיקר להגיע לירושלים העתיקה", העיד הרב גורן וציין עוד כי "כשהגעתי לשער האריות התחלתי לתקוע בשופר כמצוות התורה שבזמן מלחמה צריך לתקוע או בחצוצרות או בשופר".
בשטח פגש הרב גורן את מוטה גור וחייליו ליד מסגד עומר וקרא פרקי תהילים. עם עלייתו על הר הבית "נפלתי על הארץ והשתחוויתי כשם שיש להשתחוות על מקום המקדש", העיד. "אחר כך קמתי וקראתי את המנשר שהכנתי במיוחד לכותל המערבי".
החיילים התחילו לשיר "ירושלים של זהב" והרב גורן רץ לכותל המערבי, שם ראה דגל ישראל שנתלה על ידי חיילים. "לא שמתי לב מי תלה, זה היה כמו מתוך חלום, המשכתי לרוץ לכותל", העיד הרב גורן.
"פרצנו בכוח שער וירדנו לכותל המערבי", סיפר הרב גורן. "זהו הכותל. מיד נפלתי על הרצפה, ספר התורה בידי, נישקתי את הרצפה, קמתי ובירכתי ברכת 'שהחיינו'. לא הייתה שם נפש חיה. ראיתי כאילו שהשכינה שורה שם".