חוק השקיות כבר כאן. זה באמת הכרחי?

ד"ר גבי אביטל ממשיך במאבקו נגד הפחדות גורמי הסביבה, שהחלו באוזון, עברו דרך אבדן משאבי הטבע וממשיכים אל שקיות המרכול שלנו.

שמעון כהן , ג' בטבת תשע"ז

איום סרק? שקי מיחזור
איום סרק? שקי מיחזור
צילום: חן לאופולד. פלאש 90

בקול צהלולים רם ונישא נכנס היום לתוקף חוק השקיות ולפיו ישלם כל לקוח במרכולים הגדולים עשר אגורות על כל שקית ניילון עם ידיות. היעד הוא הגנה על איכות הסביבה מאימתן של מאות מיליוני שקיות שלא מתכלות ומאיימות על עתידנו.

בראיון ליומן ערוץ 7 מציב ד"ר גבי אביטל, המדען הראשי לשעבר במשרד החינוך, עמדה שונה לחלוטין. לטעמו מאחורי כל המיזם עומדים הארגונים הירוקים ששיטת העבודה שלהם מתחילה ומסתיימת בהפחדות, כך לפחות ארבעים שנה.

"האייקון של שקית מזהמת זה מותג שיצרו אותו לקידום דברים, לא משהו מהותי. במהות שלו זה מהווה פחות מאחוז מסך כל הזבל שאולי לא יתכלה, והם כותבים שמדובר בעשרות שנים שבהן השקיות לא מתכלות, אף אחד לא יכול להצביע על פרק הזמן הנכון, אבל נניח שזה כך, אסוף את 1.6 מיליארד של שקיות. אלו שקיות שהולכות לאשפה ותפקידם של אנשי איכות הסביבה הוא למצוא פתרונות לשקיות ולדברים דומים. הרי רשתות השיווק נותנות כחלק מהשירות את השקית. זה נוח וזה יעיל.

"האנושות התקדמה ומשתמשת בטכנולוגיה שלא הייתה בעבר. למה כופים עלי ומבקשים דרך חוק שאקנה שקיות. וכי אשתמש עכשיו פחות? הרי לפי ההיגיון הזה היו צריכים לדרוש שקל וחצי לשקית ואז אשקול פעמיים".

לדבריו מחיר גבוה יותר לשקית נדון כבר בעבר, "בתקופת יוסי שריד דובר על מחיר של שקל, וכשעמיר פרץ הציע את הצעת החוק הזו דובר על שלושים אגורות. החוק הזה קיבל המשכיות דרך אבי גבאי עד לממשלה הנוכחית".

כשהוא תוקף את מדיניות ההפחדות, כהגדרתו, של אנשי איכות הסביבה, הוא מזכיר כי בשנת 93' "אמרו שמפעל הברום גורם לחמישה אחוז מכלל החור באוזון. הכול עניין של הפחדות ללא עניין שיטתי מדעי. הכול מסתובב סביב מה שנקרא התכלות משאבים. הכול שקר וכזב. כתבתי על כך לא מעט. זה אחת הגניבות המדעיות הגדולות בהיסטוריה אם לא הגדולה שבהן".

ד"ר אביטל אינו מקבל את נימוקי זיהום הסביבה ומזכיר מחקרים הקובעים כי נושא הזיהום הסביבתי הוא זניח שהרי הרשויות ממילא מנקות, כך שגם השקיות נאספות בין כלל האשפה הנערמת, ואילו "נושא ההתכלות שלהן הוא פיקציה. גם אבן לא מתכלה ואנחנו חיים טוב איתן". באשר לטענת התרבות השקיות הוא קובע כי הפתרון הוא במציאת פתרון טכני ולא בהכנסת יד לכיסם של האזרחים.

בהקשר זה הוא מזכיר מחקר שבחן בשנת 2004 בארצות הברית את גודלו של החור הנדרש לשם הטמנת האשפה של ארה"ב כולה באלף שנים והתברר כי מדובר בנתח אדמה קטן בהרבה מכפי שמעריכים ומדמיינים, בעיקר לנוכח שריפת הפסולת ומיחזורה.

לדבריו "כל המיחזור הזה לא שווה את העלות שלו. בנושא מיחזור הבקבוקים – המחזור יקר יותר מעלות המוצר בחומרי גדל מקוריים. זה חוק טבע ואפשר לבדוק את הדברים בטכניון. קח למשל גם נייר, כדי להפשיר את האותיות הכתובות עליו יש צורך בחומרים כימיים מזהמים, כל זה כדי לעשות מזה צעצועים כי ייגמר החומר בעולם. זה קשקוש גמור. גם גז ונפט אמרו שייגמר והם לא נגמרים. זה חלק מההפחדה של הציבור כדי שנישמע להוראות הגלובאליות שלהם".

"כסף רב מתגלגל דרך המשרדים לאיכות הסביבה – תפקידים, משרות, יועצים ועוד. בכל ועדה לתכנון ובנייה נמצאים על פי חוק נציגי איכות הסביבה. על כל דבר הם מיד אומרים לא, ואז מתחילים לריב. הם לא מוכנים ללמוד את הדבר כדי לעשות אותו בצורה אופטימאלית אלא מתנגדים. קח לדוגמא את כביש 6 שעוכב הרבה שנים עד שהגיעה ארכיטקטית שהציעה פשרות כמו המחילות למעבר בעלי חיים וכביש 6 יצא לפועל, כביש שבלעדיו אני לא יודע איך המדינה הייתה נראית. מצדם לא לבנות. הם מתנגדים לערים חדשות. מבחינה דמוגרפית אם לא ייבנו 10-15 ערים בינוניות לא יהיה מקום, אבל אותם זה לא מעניין".

"אין להם אחריות עתידית. רק לחזור אחורה לימי הצתת אש באבנים. הם חיים בבתי קש, מדובר בתופעות מוזרות שבישראל הן אולי מעט מתונות אבל הקיצוניים שבהם קובעים תקנות נגד האזרח".