לו רק היתה להן מטפלת צמודה

יותר אלימות נגד ילדים מבוצעת ע"י אמהות, מאשר ע"י אבות. אם המערכות היו משקיעות יותר בטיפול ומניעה, ניתן היה למנוע טרגדיות. דעה.

גיל רונן , ז' בטבת תשע"ז

רוצחת (אילוסטרציה)
רוצחת (אילוסטרציה)
צילום: iStock

עשו בבקשה את הניסוי הבא. חפשו בגוגל את צירוף המילים הזה (ללא מרכאות): "אלימות נגד ילדים הכנסת פרוטוקול". התוצאה שתקבלו אמורה לכלול בעיקר קישורים לדיוני כנסת ומסמכים שהוגשו לכנסת, שהנושא שלהם הוא אלימות נגד... נשים.

זה עצוב. וזה משקף את העובדה שבעידן הפמיניסטי, כל מה שקשור לטובתם של הילדים הוכפף, בעיני הרשויות וגורמי המחקר, למה שנתפס כטובתן של הנשים. במילים אחרות, לחברה שלנו לא באמת אכפת מאלימות נגד ילדים, כרגע, אלא אם היא משתלבת במאבק הפמיניסטי.

רצח ארבע הילדות בירושלים בידי אימן, שסבלה כנראה מדיכאון שלאחר הלידה, הוא מקרה קיצוני ומזוויע במיוחד של אלימות נגד ילדים. אולם מקרים קיצוניים פחות של התעללות בילדים מתקיימים בבתים רבים, למרבה הצער.

על פי נתוני משרד הבריאות האמריקאי, כ-75% מהפגיעות בילדים נכנסות לקטגוריה של הזנחה. כ-17% מתבטאות באלימות פיזית ועוד כ-8% הן פגיעות מיניות. נתוני המחקר האמריקניים מראים בבירור כי בסיכום הכולל של שלוש הקטגוריות גם יחד, פי שניים ממקרי ההתעללות בילדים מבוצעים ע"י האמא לבדה, מאשר ע"י האבא לבדו.

נתונים מארה"ב: רוב ההתעללות בילדים מבוצעת ע"י אמהות
צילום מסך

הבעיה עם הסטטיסטיקה הזו היא שהיא לא מסתדרת עם הקונספציה הפמיניסטית, לפיה הגורם האלים הבלעדי במשפחה הוא הגבר. מכל סוגי ההתעללות בילדים, הפמיניסטיות מעדיפות להתמקד בפגיעה המינית, שהיא התחום היחידי בו רוב מובהק של המתעללים הם גברים. אבל הפגיעה המינית בילדים מהווה כאמור פחות מ-10% מסך ההתעללויות.

אלימות נשית היא דבר שאת עצם קיומו הפמיניסטיות נוטות להכחיש, וכאשר הן מודות בקיומו, הן מסבירות אותו בכך שהאישה סבלה בעצמה מאלימות גברית, אם כילדה ואם כאישה בוגרת.

באשר לדיכאון לאחר לידה: קיימת, אמנם, היערכות של מערכת הבריאות לאתר מקרים כאלה. אולם ככלל, נראה שהעיסוק של המערכות בנושא נעשה ללא התלהבות, והתיעדוף שלו נמוך בהרבה מאשר הטיפול באלימות של גברים, למרות שידוע היטב כי עלולות להיות לו תוצאות טראגיות.

הפילטר הפמיניסטי

בכדי לצמצם באמת את הפגיעה בילדים, המערכת צריכה להשתחרר מהפילטר הפמיניסטי שדרכו היא מסתכלת על כל מה שקורה סביבה. צריך להכיר גם בתופעה של אלימות אמהות כלפי ילדים, ובכלל זה אלימות שהיא תוצאה של דיכאון לאחר הלידה – מבלי לחפש תמיד איך להאשים בה את הגברים.

המשרד צריך להיות מסוגל לעבוד עם האבא/בעל בתקופת הדיכאון של האישה ולראות בו את ההורה החזק יותר בתקופה זו. כרגע, כאשר העובדות הסוציאליות עוברות הכשרה בבית ספר לעבודה סוציאלית המנוהל על ידי ויצ"ו, ואצל גופים אקדמיים פמיניסטיים-קיצוניים כמו מרכז רקמן, הנטייה היא לראות באב מטרד, ותו לא.

לפני מספר חודשים התבשרנו על יוזמה להקצות 50 מיליון שקלים לתוכניות שונות למניעת אלימות של גברים. אלה כוללות תוכנית לאיזוק אלקטרוני של גברים, הפיכת האלימות הכלכלית לעבירה פלילית, ומאסר אוטומטי של גברים המפרים צווי הרחקה.

חברות הכנסת הפמיניסטיות מקדמות את היוזמות הללו בהתלהבות רבה. במקביל, משרד הרווחה מפעיל רשת של 70 "מרכזי קשר" המיועדים בעיקר לסייע בהחלשת הקשר ההורי בין ילדי גירושין לאבותיהם, ומקצה להם משאבים ניכרים. גם הוסטלים לטיפול בגברים אלימים, מקלטים לנשים מוכות, וסיבסודים שונים לאמהות גרושות, עולים הרבה מאוד כסף.

אם כמה מהמיליונים המוקדשים למלחמות הפמיניסטיות נגד הפטריארכיה היו מוקצים גם לאיתור וטיפול באמהות הסובלות מדיכאון שלאחר לידה, אולי אפשר היה להציע לכל אמא שסובלת מדיכאון לאחר לידה מטפלת צמודה, שתסייע לה עם התינוק שלה. האמא הרוצחת הרי ביקשה מתחנת הרווחה סיוע של שמרטפית, ובדיעבד, ייתכן מאוד שזה היה סוג של קריאה לעזרה. אם היה למשרד הרווחה שירות שכזה להציע לאמהות במצבה, אולי, רק אולי, אפשר היה למנוע את הטרגדיה בירושלים.