הבור של אחיקם
הבור של אחיקםאיור: דקלה שגיב

אחיקם עמיחי היה בחור מיוחד במינו. מצד אחד הוא היה שקט, אך מצד שני גם שובב לא קטן.

הוא ממש לא אהב ללמוד בבית הספר והעדיף לעשות זאת בעצמו.

הוא היה סקרן גדול, ונהג לקרוא וללמוד בלי סוף.

את ארץ ישראל הוא הכיר כמו את כף ידו - הוא טייל בה מאילת עד החרמון, עם חברים ולפעמים גם לבד.

הוא כמעט לא פחד מכלום, ואם היה צריך עזרה הוא היה מתגייס ברצון ועם חיוך שובה לב.

אבל אולי התכונה הבולטת ביותר של אחיקם הייתה הנחישות שלו, והדבקות שלו במטרה. כשהוא החליט שמשהו חשוב, הוא פשוט עשה את זה, גם אם זה היה קשה או דרש מחיר.

אחיקם התנדב במשך שנתיים במלח"ם, שזה ראשי התיבות של "המרכז לחקר מערות". ידעתם שהארץ מלאה באלפי מערות מכל הסוגים והמינים? אולי יש אפילו מערה מתחת לבניין שאתם יושבים בו עכשיו! את המערות האלה חוקרים מתנדבי המלח"ם. הם מטפסים אל פתחים מסקרנים שנמצאים בצוק, או משתלשלים בחבלים מחור שנמצא בתקרת המערה. הם זוחלים במעברים צרים, בבוץ ובאבק, ומגלים עולמות מרתקים ומדהימים ביופיים אי שם במעמקי האדמה.

לפי חוקי הבטיחות של המלח"ם, אף פעם לא חוקרים מערה לבד. וזה הגיוני, כי מערה יכולה להיות מקום מאוד מסוכן. גם אחיקם ידע את החוק הזה, אבל כשהוא טייל לבדו באזור תקוע ונתקל בבור חדש ולא מוכר, הסקרנות גברה עליו. הוא הציץ לתוכו, והחליט שלא מדובר בבור בעייתי. "אני רק ארד ואראה מה קורה שם, ואחר כך אני אצא. יש לי מספיק ניסיון כדי להסתדר שם", חשב לעצמו.

אחיקם ירד בטיפוס זהיר לתוך הבור העמוק, הביט סביבו כדי לראות אם יש בדפנות פתחים מעניינים, וכשראה שאין, התכונן לעלות חזרה. אך כשהוא הביט כלפי מעלה התברר לו שהטיפוס הרבה יותר מסובך ממה שהוא העריך... הסלעים היו גבוהים וחלקים, והפתח נראה לפתע רחוק וגבוה מאוד.

אחיקם חיפש מקום כמה שיותר טוב, והתחיל לטפס. יד ועוד יד, רגל ורגל שנייה... הוא ניסה להיאחז בזיז קטן בסלע אבל... טראח! הוא החליק חזרה למטה. ושוב, הוא שינה קצת את הזווית, ניסה להישען על אבן אחרת שבלטה מהקיר, ניסה להרים את עצמו ולהיאחז חזק יותר ו... איי! שוב הוא מצא את עצמו בקרקעית הבור, הפעם עם כתף חבולה מהנפילה. עוד כמה ניסיונות כאלה, ואפילו אל לבו האמיץ של אחיקם הפחד החל להזדחל.

"מה אעשה אם אני לא אצליח לצאת?!" הוא חשב לעצמו, ושפשף את השריטה החדשה שקיבל בזרוע. "אף אחד לא יודע שאני כאן, והם לא יידעו איפה לחפש אותי... טוב, אין ברירה. אני פשוט מוכרח להצליח!" הוא קם, התפלל מעומק הלב, לקח נשימה עמוקה, וניסה שוב. ושוב, ושוב. הוא כבר היה מותש, הציפורניים שלו נשברו ודיממו, אך הוא לא התייאש. רק אחרי שעות של ניסיונות הוא נתן זינוק אחד מאומץ ו... מצא את עצמו שוכב על שפת הבור, מתנשף ומתנשם. ברוך השם!

בי"ט בטבת תשס"ח נפל אחיקם הי"ד בקרב מול מחבלים, יחד עם חברו דוד רובין הי"ד. השניים היו בדרך למערת אום צפא שליד חברון, אך לא זכו להגיע אליה. אז אולי תעשו טיול קטן בארץ לזכרם? ואם נתקלתם בקושי - תחשבו איך אחיקם היה מתמודד איתו.