יעל שושני לא מפסיקה לחייך. בבוקר הריאיון מכונת הכביסה הציפה את ביתה במים, אבל שושני לא נתנה לתקלה לקלקל את האווירה והמשיכה לחייך לכל עבר.
בצחוק מתגלגל נתנה הוראות לילדיה, שסייעו לה במרץ במלאכת הניקיון. וכך, מי שמכנה את עצמה "מנטורית לשמחת חיים" הוכיחה שאפשר לצחוק במלוא גרון גם ברגעים פחות נעימים בחיים.
אבא צוחק על הסרטן
אבל החיים לא תמיד חייכו אל שושני. כשהייתה בת שש עלו הוריה מארצות הברית וחוו קשיי קליטה אישיים, זוגיים וכלכליים לא פשוטים. "כילדה אני זוכרת בית שהיו בו ויכוחים וצעקות", היא משתפת בכנות. כשהייתה בת שתים עשרה עמדה באחד הימים במטבח. אמה הרתיחה מים לקפה. "אמא החזיקה ביד את הקומקום עם המים הרותחים, ופתאום הידית של הקומקום התפרקה והמים נשפכו עליי. ממש כאב לי. צרחתי בקול. אמא הציעה שאלך לאמבטיה להרגיע את המקום עם מים קרים. רצתי לאמבטיה ובכיתי: 'אמא, כואב לי'. בינתיים אמא התקשרה לשכנה שתיקח אותנו לבית חולים. נכנסנו לרכב של השכנה ונסענו מהר. מאותה נסיעה אני זוכרת בעיקר אותי יושבת מאחורה וממררת בבכי. זה היה אירוע מאוד טראומטי בשבילי", היא נאנחת. שושני נכוותה בשתי רגליה, אושפזה בבית החולים ועברה טיפולים לא פשוטים. "זה אמנם רק הזיכרון הפרטי שלי ולא בטוח שזה היה בדיוק ככה, אבל כנראה שבאותו הזמן הייתי צריכה יותר מאמא". רשמי אותו מקרה ליוו את שושני עוד שנים ארוכות.
יעל שושני, בת 48, אמא לשמונה ילדים, נולדה בקליפורניה שבארצות הברית. בת בכורה מתוך שישה אחים ואחיות. כשהייתה בת ארבע עברה עם משפחתה לצרפת, שם אביה היה אחראי על תוכנית חילופי סטודנטים תוך כדי השלמת דוקטורט בפילוסופיה וספרות צרפתית. בגיל שש עלו ארצה. "עשינו את הדרך לישראל באונייה. עצרנו ביוון ובאיטליה לטייל".
בארץ קבעו את ביתם בבאר שבע. "אבא מצא עבודה באוניברסיטה, אז גרנו ליד. זוכרת את עצמי כל בוקר מתעוררת ומתלהבת מהשמש החמימה של ישראל, זה עשה לי טוב".
שושני נשלחה לבית הספר היסודי בית יעקב בעיר. במקביל הלכה לסניף בני עקיבא המקומי, "למרות שבבית הספר התנגדו לכך. היה לי נורא כיף בסניף". שושני זוכרת את עצמה כילדה רגישה מאוד. "גדלתי בבית עם המון מטלות ודרישות ולא מעט ביקורת. הייתי ילדה מאוד רגישה. נפגעתי המון. אני זוכרת את עצמי לא פעם בורחת מהבית בגלל שנעלבתי או שהיה לי קשה".
בכיתה ט' עברה לאולפנת חורב לבנות בירושלים. "הייתי בפנימייה קטנה ואינטימית וזה התאים לי". בגיל התיכון, היא מסבירה, משאת נפשה הייתה לצאת מהבית. "באולפנה הייתי מנגנת בגיטרה וכותבת לעצמי שירים. אני חושבת שדווקא אז חדרה בי ההכרה שאני צריכה לבחור האם להיות מחוברת לצד הכואב והרע שבחיים או לחפש באותה מציאות את הטוב".
את שנת השירות עשתה ב'חורב' בשילוב לימודים במכללה ירושלים ולימוד במכון אורה. "זו הייתה שנה נהדרת שבה התמלאתי בתורה". בסוף השנה נסעה לקרובי משפחתה בארצות הברית. "גרתי אצלם. היה להם בית עצום, עם מטבחון במרתף שהכשרתי במיוחד בשבילי". באותה שנה למדה להנאתה גרפיקה ותרפיה באמנות. כששבה ארצה פנתה ללימודי אמנות ופסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. "בעבודות שלי התמקדתי משום מה בפסיכולוגיה חיובית. למרות שלא היה הרבה חומר על הנושא, זה תחום שמאוד דיבר אליי".
כסטודנטית התארחה באחת השבתות אצל משפחה ברובע היהודי בירושלים. המארח שוחח על הפסוק "אין עוד מלבדו" ועל נוכחות השם בעולם. "זה היה המפגש הראשון שלי עם חסידות. כל השנים, תמיד הייתי מדברת עם השם, מתחברת אליו באופן טבעי גם ברגעים היותר מורכבים שלי. מגיל צעיר הרגשתי שהוא שם בשבילי והוא קרוב אליי. היה לי ברור שהוא נמצא גם בדברים הקשים שעברתי. פתאום ניתנה למחשבה שלי גושפנקה".
בתום שנת הלימודים השנייה חלה אביה בסרטן הדם. יחד עברו שנה ושלושה חודשים מטלטלים של טיפולים אינטנסיביים. "התפללנו, שרנו ודיברנו על החיים ועל המוות. אבא אמר שהוא לא פוחד למות ושהשלים את התפקיד שלו בעולם". באותו קיץ הלך אביה ד"ר פיטר (פנחס) פיין לעולמו, בן 48 במותו. "הייתי סטודנטית צעירה ומדובר באירוע מטלטל מבחינתי".
לאורך ימי המחלה הייתה לידו בבית חולים. אחד הרגעים המרגשים מבחינתה היה בחג החנוכה של אותה שנה. "אבא היה חלש ממש. הוא היה מותש מהתרופות ומהכימותרפיה, אבל התעקש לקום ולהדליק חנוכייה לצוות. עם חלוק לבן, אינפוזיה וכיפה על הקרחת הוא קם בכוחותיו האחרונים להדליק נר של חנוכה בדלפק של האחיות. אני זוכרת שחשבתי איך אבא מאיר בעצמו. כל האנשים במחלקה השתאו מהנחישות שלו, בשיא המחלה לקום רק בשביל לעשות לאחרים אור", היא אומרת נרגשת.
"כשאבא שלי חלה עדיין לא היו ליצנים רפואיים בארץ. אבל אבא, שהיה ליצן בנפשו, התמודד עם המחלה בעזרת הומור. הוא חיפש ומצא דברים לשמוח בהם גם בתוך המחלה. הוא למשל צחק שהוא לא צריך ללכת לעבודה ויכול להישאר במיטה כל היום, ושיש לו סוף סוף זמן לשמוע שיעורי תורה".
כבת מסורה ניסתה להקל על אביה במה שאפשר, ובכל פעם מחדש התמלאה פליאה עד כמה נפש האדם משפיעה באופן ישיר על הגוף. "זה היה מדהים איך שירי סעודת שבת מרוממים את מצב הרוח שלו, למרות שהוא לא יכול היה כמעט להתפלל או לאכול. גם אחרי שהרופאים הודיעו לנו שלאבא אין עוד הרבה זמן לחיות, הוא הפתיע והתאושש. אבא הוא דמות מאירה בחיים שלי", היא אומרת בקול רועד. "לפעמים הוא כל כך מאיר, שאני שוכחת שהוא מת. אבא תמיד התבונן על הטוב, התעניין באנשים והאמין בטוב לבם של כל בני האדם. גם כשמישהו עבד עליו וגנב ממנו כספים, או כשלא שילמו לו משכורת - אבא אף פעם לא הפסיק להאמין באנשים", היא אומרת בגעגוע.
לצעוק על הילד בג'יבריש
עם תום שנת האבל על אביה נישאה לבועז שושני, טכנאי בחברת בזק. כזוג צעיר גרו בבית אל. "מההתחלה לקחתי את החיים מאוד ברצינות. הרגשתי את גודל האחריות להיות אמא טובה, לבנות זוגיות טובה, לבשל, לנקות, לכבס... איזה כובד היה לי על הראש. למרות הכוונות הטובות בתחילת הנישואין, מצאתי את עצמי צועקת ומאוד ביקורתית. מצד שני הייתה לי מודעות שאני חייבת לשנות את זה, לנהוג אחרת. ליצור בית עם אווירה מכבדת ולדאוג לתקשורת בריאה. נכנסתי לתודעה של מה לא לעשות, וכשנוכחתי שלמרות זאת אני לא מצליחה לעשות שינוי פנימי - נבהלתי מעצמי. במשך שנים רצתי לאנשי מקצוע, מטפלים זוגיים, קבוצה של פסיכודרמה. ידעתי שאני חייבת להשתחרר מהדפוס הזה".
שושני פנתה למטפלת ההילרית מרים מי-בר כדי לנסות ולפתור חלק מקשייה. "היא הייתה בהלם כמה הפצעים עדיין פתוחים אצלי. באתי לטיפול זוגי, ורוב הטיפול היה על הקשר עם אמא וההשלמה עם מותו של אבא. דרכה השתנתה לי נקודת המבט. חדרה בי ההכרה עד כמה היה מדויק שהקב"ה בחר לי דווקא את האמא הזאת. עד כמה אמא שלי חיזקה בי את העצמאות, דאגה להתפתחות שלי ואפשרה לי להיות מי שאני. עד כמה זה מעצים לגדול עם האמא הזאת. פתאום הלב שלי נפתח. הרגשתי שאני מבינה, אוהבת אותה וסולחת".
לאורך השנים עבדה שושני כתרפיסטית באמנות, כמחנכת, כמורה לאנגלית ולדרמה וכגננת ביישובה שבות רחל. במקביל הכשירה את עצמה בשלל תחומים: תיאטרון בובות, פסיכודרמה, פלייבק, תסריטאות ועוד. "אני אדם יצירתי וחייבת ללמוד כל הזמן", היא צוחקת. לאחר לידת בתה השישית פנתה ללמוד קורס בליצנות רפואית בשמחת הלב - איגוד הליצנים הרפואיים בארץ. "הסדנה הזאת שינתה לי את החיים. היא שחררה אותי מהדרישה שלי מעצמי להיות הכי טובה. בתור ליצנית זה בדיוק הפוך, את מאלתרת. אין לך מושג מה יהיה כשאת נכנסת לחדר של החולה. זה היה חופש ושחרור בצורה שלא תיאמן". בהמשך השלימה גם סדנת יוגה-צחוק. "פתאום היו לי כלים להפוך את החיים שלי לשמחים הרבה יותר".
בשלב ראשון התמקדה בביתה הפרטי. "הבנתי שהבית שלי זה המקום הכי טוב ליישם בו את הכלים מעולם הליצנות. כשילד הכעיס אותי התחלתי לצעוק עליו בג'יבריש (שפת הקשקשת). זה הפך את הסיטואציה למצחיקה. הילד הבין שהוא לא בסדר, המסר עבר - אבל בצורה נעימה. סיטואציות שהיו נגמרות פעם בצעקות וכעס, נגמרות רוב הפעמים בצחוק. לפעמים בזמן של כעס, אני הופכת לסרט אילם. השפתיים שלי זזות, הפרצופים כועסים, אבל לא יוצא לי קול מהפה. הרווח הוא משולש: הילדים לא חוטפים צעקות, אני מוציאה החוצה את הכעס אבל זה כל כך מצחיק שהכעס עובר מהר", היא צוחקת. "פעם תוך כדי ויכוח עם הבת שלי התחלתי לצחוק. אחרי שנרגענו הבת שלי אמרה 'הבנתי מה עשית, זה היה צחוק מזויף כי את פשוט לא רצית להתווכח איתי'. הסברתי לה שהחלטתי לצחוק במקום לכעוס. זה לא עדיף? וכן, בהתחלה זה מזויף אבל אחר כך זה נהפך לאמיתי".
בנוסף לכך, שושני החלה לחפש את הטוב בחייה בצורה אקטיבית. "ממש הכנסתי את השמחה לחיים שלי. הקפדתי לומר, גם כשלא הייתה לי סיבה, 'איזה כיף'. איזה כיף שהשמש בשמיים, או שיש לי זוג רגליים. זה עניין של אימון לראות את הטוב, להגיד אותו, לבטא בקול. זה מעצים את ההסתכלות על החיים. זה משנה את זווית המבט במאה ושמונים מעלות. ראיית הטוב לא באה לנו באופן אוטומטי. הרבה יותר קל לנו להתעצבן ולקטר".
מהתמקדות בביתה הפרטי עלתה שושני שלב והחלה להעביר סדנה בשם 'מבסוטה מהחיים', בה היא משלבת סיפורים מהחיים עם כלים לשמחה מעשית. "אני מעבירה סדנאות העצמה מיוחדות גם להורים ולגמלאים. פעם העברתי שיחה לקבוצת אלמנות. כשנכנסתי לאולם לחשה לי האחראית שהיא לא יודעת אם בכלל אצליח להעביר להן משהו. הנשים ישבו שם בפרצוף תשעה באב. התחלתי את הסדנה בשיחה תיאורטית על הכוח שלהן לחולל שינוי בחיים ואז עברנו לצחוק, צחוק מתגלגל. היה מדהים לראות איך הן שיתפו פעולה. הייתה שם אלמנה שאמרה לי שכבר שנים היא לא העזה אפילו לחייך ומעכשיו היא מקבלת על עצמה להתחיל לצחוק".
"להאיר את החיים עם פנס התודה"
שושני מעבירה סדנאות לשמחת חיים ואימון אישי בכל הארץ ומופתעת מהביקוש לנושא. "אנשים מייחלים לחיים טובים. זה נוגע בכל אחד ואחת מאיתנו. אין אדם שלא מתמודד בחיים, אם זה בפרנסה, אם זה בריאות, חינוך ילדים או זוגיות. כל אחד עם הסל שלו, והדיכאון הוא המגיפה של הדור הזה. אין לך מושג כמה נשים אמרו לי 'אבדה לי השמחה'. אסור להשלים עם מציאות כזו. אני מאמינה שעם קצת כלים ומודעות אפשר להיאבק בעצבות", היא קובעת.
שני הכלים העיקריים שעמם היא עובדת הם שיטת NLP, המלמדת כיצד הדיבור והמחשבה משפיעים על התנהגות האדם, "זו שיטה שמאמינה שההתנהגות שלנו ניתנת לשינוי, כמאמר רבי נחמן 'אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן', הכלי השני והמרכזי הוא הטיפול באמצעות אנרגיות".
בהרצאותיה מעניקה שושני לאנשים השראה כיצד לבחור בשמחה ביום יום. "ההרצאה נותנת את הידיעה הברורה שיש מוצא ואפשר לחיות בשמחה בלי קשר לנסיבות החיים. יש הורים שטרודים במטלות החיים. הם עסוקים בלעשות וי על המשימות בעבודה, ללכת לאסיפת הורים, לטפל בכביסה ובכלים בכיור, ולמעשה שוכחים את החיים עצמם. הם רצים מדבר לדבר, עד שהם לא נותנים מקום לשמחה ולטוב ביום יום שלהם. ואיך הילדים ישמחו ויראו את הטוב אם המודל שלהם הוא מבוגרים ממורמרים? ילדים שחיים בבית עם עין טובה יהפכו לבני אדם בוגרים בעלי תעצומות נפש ושמחה. זה יהפוך למבט הטבעי שלהם".
איך עושים את זה?
"זה מתחיל בתודעה שלנו. להיות מודעים לשים את הזרקור על הדברים היפים בחיים שלנו. לזכור שהמטרה היא לא רק להיות אחרי ארוחת ערב, אלא להיות באמת עם הילדים היקרים שלנו ולהודות על זה. זו בחירה מודעת בשמחה", היא מסבירה, "ואז היומיום הופך לנעים וטוב יותר. ילדים שרואים מולם אמא ואבא ששמחים בחלקם, יגדלו להיות בני אדם שמוצאים שמחה בכל מציאות שתהיה להם. ילדים כאלה ידעו למצוא את הטוב גם בימים קשים", היא מסבירה.
"זה נוגע ליומיום של כולנו. כל הורה מכיר את הסיטואציה הזאת של סוף יום, הבית הפוך כולו, הכלים בכיור, משחקים מפוזרים על הרצפה והכול בלגן אחד גדול. תוך כדי, הילדים רבים על המחשב ומרביצים זה לזה. ברגעים כאלה אני ממש מרגישה את הכעס מתחיל לבעבע בתוכי ויודעת שזה רק עניין של זמן עד שאתפרץ על כולם. דווקא אז, בתוך כל האנדרלמוסיה הזאת, אני מזכירה לעצמי לומר 'איזה כיף'. לפעמים אני ממש צריכה לחפור טוב כדי למצוא על מה לומר תודה, אבל תמיד תמיד יש על מה. למשל כשהילדים כמעט מוציאים אותי מדעתי, אני אומרת תודה שיש לי ילדים. אמירת התודה הזאת מעבירה הילוך במוח ממצב של קיטורים וטענות לחשיבה חיובית. אני מאירה את פנס התודה על החיים שלי. נכון, את המציאות אני לא יכולה תמיד לשנות, אבל את היחס שלי למציאות אני יכולה לשנות ברגע אחד".
אבל מה לעשות, יש גם כאב, רע ועצב בעולם. את מציעה לעצום עיניים?
"אני לא אומרת להתעלם מהרע, אלא לשים את הדגש על הטוב ועל כמה שהוא עוקף את הרע בסיבוב. האור גובר על החושך. כשאנחנו מתמקדים בטוב אנחנו מחזקים את הביטחון שלנו, את היציבות. לא סתם רבנו אמר: רק לשמוח יש. נכון שאנחנו כואבים אובדן, מתעצבנים מחוסר צדק או כועסים על מחדלים. אבל יחד עם זאת, אנחנו מאזנים את הכול בעזרת המחשבות על האור והטוב שקיים. אני מאמינה שמי שעוסק בחיפוש הטוב בקביעות מתחיל לראות מבעד לכל המסכות שאנשים עוטים על עצמם את נקודות הטוב שבהם".
וביום שמצב הרוח לא משהו?
"אפשר להתחפש למה שאנחנו רוצים להיות. למשל, להתחפש לאישה שמחה ומאושרת, שאוהבת את עצמה ככה, בדיוק כמו שהבורא אוהב אותה. ומשהו מתוך התחפושת הזאת יחלחל פנימה וישפיע מבפנים. בכל אחד מאיתנו יש נשמה ואנחנו פה במסע. נכון שאנחנו בתוך גוף, אבל מה שנוסע במסע הוא משהו הרבה מעבר לחומר. לאני שלנו אין גבול. ואם אנחנו חיים את חיינו עם הנחת היסוד המופלאה שר' נחמן טבע, שכל מאורעות חיי הם לטובתי, אז נדע שטמון בהכול ניצוץ של טוב, גם אם אנחנו לא יכולים לזהות אותו עכשיו. עצם האמונה הזאת יכולה כל כך לחזק".
==============================================================
לגייס גם את הסמארטפון: טיפים לשמחת חיים
השתמשו בפלאפון להעצמת החיים וריבוי השמחה בחייכם:
חברו לעצמכם מסרים מעצימים או אפילו כמה מילים שאתם רוצים להתמקד בהן במשך היום, והכניסו אותם לתזכורת שקטה בפלאפון לשעה המתאימה. אצלי למשל מופיע בהשכמה: "בוקר נפלא, כמה טוב לחיות". שימו לב שהמשפט יהיה בזמן הווה.
הרגשות נועדו לעבור דרכנו:
אל תדחיקו אותם, ומצד שני תנו להם הכרה ושחרור. לדוגמה, עכשיו אני מקנאה. האם באמת יש משהו שחסר לי שהבורא לא נתן לי? אני יכולה להתפלל על זה אם באמת חסר לי, או להבין שקיבלתי במדויק את מה שראוי ונכון לי.
אין דבר כזה יום רע:
יש רגעים מבאסים, אבל האם אנחנו צריכים לזרוק את כל היום כולו בגלל רגע או אירוע קשה אחד? רבי נחמן מלמד אותנו שבכל רגע ורגע ישנה התחלה חדשה.
תודה:
מטה הקסם שמשנה את הכול. כשאני אומרת תודה על הטוב וגם על הדברים שמתסכלים אותי בחיים - אני מגלה כמה טוב גלום בחיי.