בשבע מהדורה דיגיטלית

פצע פתוח - ביקורת הצגה

למרות בעיות קצב וחורים בעלילה, ההצגה 'חטופים' מצליחה להעביר בעוצמה את כאבן של משפחות ילדי תימן הנעלמים

עפרה לקס , כ"א בטבת תשע"ז

לא לתימנים בלבד. 'חטופים'
לא לתימנים בלבד. 'חטופים'
צילום: אולפני רחובות

'חטופים'

דרמה משפחתית

כתיבה ובימוי: יואב לוי

הפקה: תיאטרון אורידו

האולם מוחשך, ועל המסך מוקרנת מצגת של ילדים קטנים, עולי תימן בלבוש מסורתי. ברקע מתנגן שיר בתימנית. כך מכניס אותנו יואב לוי לאווירה, לתקופה ולנושא ההצגה.

כשהבמה מוארת, הקהל מוכנס לתוך סלון של משפחה שעלתה מתימן לפני למעלה מ-60 שנה. מחר יחול חג הפורים, אבל במשפחה הזאת אין שמחה: זה היום שבו נחטפו שני ילדי המשפחה מבית החולים. אבי המשפחה לא מפסיק לקונן. בשפה גבוהה ומליצית הוא שב ומסביר שלא ינוח ולא ישקוט עד שילדיו יוחזרו. האם, כך נראה ממבט ראשון, מנסה לשכנע את בעלה להניח לעניין. לזוג שלושה ילדים נוספים וגם נכדים, והחיים ממשיכים. אך האב מסרב.

בהמשך מבין הקהל שהאיש מאשים את רעייתו, שכן היא ידעה על קיומן של חטיפות, ולמרות זאת החליטה לנסוע לבית החולים עם הילדים. אל הקלחת מצטרף שכן שמשתמש בכל הקלישאות כדי לשכנע את האב להפסיק להצטער. בהמשך מגיעה גם הבת, שכלל אינה מודעת למה שקרה.

אחת הסצנות החזקות והקשות ביותר היא זו של חטיפת הילדים. האחות האכזרית לוקחת את ילדיה של האם, תוך מאבק קשה ומחריד לב, וקובעת בהתנשאות שהיא אינה ראויה להיות אם בישראל.

ההצגה אינה עומדת בסטנדרטים גבוהים של אמינות ושל קצב בימתי נכון. בעלילה יש לא מעט חורים, והם ניכרים. למרות האמור, וזה מפתיע - ההצגה חזקה ומעבירה מסר חד, ברור וכואב. הקהל מזדהה עם הכאב ומבין את המורכבות הרבה. מדי פעם יש גם הפוגות קומיות שמאווררות את הנושא הכבד, כך שהצופה בוכה וגם צוחק.

היה לי חבל לראות בקהל בעיקר את בני תימן. הרי זה הסיפור של המדינה של כולנו.

ההצגה הבאה תתקיים בכ"ה בשבט במתנ"ס בית דגן.