בשבע מהדורה דיגיטלית

כיצד הפך משה לרבנו?

שלושת הסיפורים על התנהגותו של משה לפני בחירתו לנביאם של ישראל מלמדים על התכונות הנדרשות ממנהיג

הרב יונה גודמן , כ"א בטבת תשע"ז

הרב יונה גודמן
הרב יונה גודמן
מכללת אורות ישראל

אילו משה רבנו היה נבחר כמנהיג בישראל תשע"ז, ייתכן ש'האגודה לשלטון הוגן' הייתה עותרת לבג"ץ בשאלה האם יש לו הכישורים הפורמליים הנדרשים לתפקיד.

היא הייתה רוצה לדעת היכן למד תורה ומי הם רבותיו – דבר שלמרבה הפלא אינו כתוב כלל בתורה!

וביתר רצינות: מצפים אנו שהתורה תנמק את בחירתו של משה לנביאם של ישראל, ותסביר מדוע "לא קם כמותו עוד". בדומה למנומק מוקדם יותר אצל נח, כי היה "איש צדיק" ו"תמים", כן היינו מצפים שייכתב לגבי מי שזכה לדבר עם הגבורה "פנים אל פנים".

אמנם התורה איננה מציינת היכן למד משה תורה בצעירותו, אך היא בהחלט מלמדת אותנו על מעלתו הרוחנית, דרך שלושה סיפורים המאפשרים לנו הצצה באישיותו טרם היבחרו. עיון בדמותו של "נביאם של ישראל" צריך להיעשות בדחילו ורחימו, אך תורה היא, והסיפורים נכתבו כדי שנלמד מהם, מתוך ענווה והקשבה לקול האלוקי הבוקע מתוכם.

בסיפור הראשון יוצא משה מהארמון ורואה איש מצרי מכה איש עברי: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". התיאור מוזר. מאז ינקותו גדל משה בארמון. חבריו הם מצרים, ובעיניהם יהודים הם מעין רכוש – עבדים שמותר להכותם. מה גרם לו לראות ולהתפלא? מסתבר שמשה ניחן ברגישות מוסרית נעלה, ואין הוא מקבל את התנהגות שכניו המצרים כנורמטיביות. תיאור גדילתו כאן ("ויגדל משה") אינו מתייחס לממד הביולוגי אלא לזה הרוחני.

זאת ועוד: כדי לפגוש אחרים ברור שהיה עליו לצאת החוצה, ומדוע כתוב בפסוק "ויצא"? אלא בא הכתוב ללמדנו, שהוא יצא אל מחוץ לתרבות המושחתת הרווחת; הוא יצא אל מחוץ לנורמות הפסולות שעטפו את סביבתו, והבחין כי אין אלו עבדים אלא "אחיו". הוא ראה את המעשה שהתרחש מדי יום עשרות פעמים: "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו", ובמקום להזדהות עם החזק, הוא מגלה את קומתו הרוחנית, מזדהה עם החלש, ודווקא בו רואה את "אחיו".

בסיפור השני משה רואה "שני אנשים עברים ניצים". יש כאן עליית מדרגה. רבים היהודים שיגלו רגישות נוכח מעשה של אנטישמיות (כבסיפור הראשון); בעת שיהודים מותקפים הנשמה היהודית מתעוררת ומזדהה, אך בה בעת יש שיעמדו מנגד לנוכח יהודי שסובל בגלל יהודים אחרים. הטענה "מי שמך שר ושופט עלינו" היא הגיונית, ולא רבים ימצאו לנכון להתערב. לא כן נביאם של ישראל: לא רק שהוא קם לפעול למען הצדק כאשר זר תוקף יהודי, אלא אפילו כשהעוול מתגלה בין שני יהודים הוא רואה עצמו כמחויב לפעול. עוצמתו הרוחנית מתגלה בשאיפתו לתיקון היחס בין יהודים שרבים, התנהגות שכלל לא בטוח שאנחנו מצליחים לאמץ בחיי היומיום.

צדק לכול

הסיפור השלישי והאחרון שהתורה מספרת על משה לפני בחירתו למנהיג, מביא לשיא את ההכרה בגדלותו. בסיפור זה נאלץ משה לברוח עקב התנהגותו המוסרית. הוא מאבד את עתידו ואת הגדולה המובטחת לו בארמון פרעה והופך לפליט ולגולה. אדם רגיל היה מהרהר במר גורלו, ומסיק כי טעה כשהתערב בעניינם של אחרים. המסקנה ההגיונית המתבקשת היא: לא עוד התגייסות למען מעשי חסד, אלא דאגה לעצמי ולרווחתי. מה עוד שעליו להסתתר מאנשי פרעה, וכדאי לו לשמור על פרופיל נמוך בארץ החדשה.

אך הסיפור מגלה ביתר עוצמה את דרגתו הרוחנית-מוסרית של משה רבנו. פליט בארץ זרה, ששילם כבר מחיר כבד על רגישותו המוסרית ושעתה עליו להסתתר, רואה גויים מציקים לגויים, קרי: רועי מדיין שמציקים לבנות יתרו. מה לו ולזה? אך מי שדרכיו אמת קם ופועל בפרהסיה למען צדק לכל הנברא בצלם, לא רק למען אחיו היהודים.

עד כאן שלושה אירועים, שבאמצעותם התורה מבארת לנו את סיבת בחירתו של משה לרבנו. יש דתות שבהן בעלי קדושה נעלה מתנתקים מהחיים. אך בתורה האדם הקדוש ביותר, זה שאין אנו מסוגלים כלל להבין את מדרגתו, בונה את החיים עצמם. והנה, בא המדרש (ילקוט שמעוני) ומוסיף סיפור רביעי, ייחודי בדרכו: בהיותו רועה במדבר, מבחין משה רבנו בטלה שבורח למעיין. משה מבין שהטלה עייף, ונושא אותו על כפיו. דווקא אז מתגלה אליו הקב"ה בסנה, ומטיל עליו לגאול את עמו. מי שרגישות וחמלה הן תכונות נפשו – מגלה אותן בכל מעגלי חייו, אפילו כלפי בעלי חיים. איש גדול כזה הוא האדם שראוי להיבחר למנהיגם של ישראל, להוציאם ממצרים ולהראות להם את הדרך. גדלותו בתורה אינה מעמעמת, חלילה, את רגישותו לפרטים, כי אם להפך.

מכל זה עולה שאלה פשוטה: האם סיפורים אלו הם חלק מתורתו של משה, שאותה יש ללמוד? האם אנחנו מחנכים את ילדינו ללמוד תורה גם מתוך תיאורים מופלאים אלו? נסו לשאול ילד מה הם, לדעתו, מאפייניו של "דוס רציני". האם תשובתו תתמקד רק בתחומים כמו תפילה מתוך כוונה גדולה, לימוד תורה מעמיק וקיום מצוות (חשובות) שבין אדם למקום, או שהוא, באופן טבעי, יראה במידותיו ובהתנהלותו החברתית של אותו גדול חלק מרכזי של עולמו הדתי?

ובמישור אחר: שאלו את עצמכם, בבואכם לבחור ישיבה או אולפנה, האם אתם בוחנים רק את לימוד התורה (ולימודי החול) שבה ואת הרמה הדתית של התלמידים במישור של בין אדם למקום, או שאתם מתבוננים גם בחיי החברה שנרקמים במקום, ורואים בהם חלק משמעותי מהחינוך התורני של אותו מוסד?

משה רבנו הניח בפנינו תורה שלמה. תפקידנו האישי והחינוכי הוא לוודא שאנחנו זוכרים שחלקיה כולם הם תורת חיים שאותה אנו מצווים לאמץ ועל פיה לחיות. הוא רבנו, והשאלה שנותרה היא האם אנו תלמידיו, גם בתכונות אלו.

הכותב הוא מנהל חינוכי, רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא ומרצה במכללת 'אורות ישראל'