בשבע מהדורה דיגיטלית

דילמת המגזר הערבי

רצח השוטר בכפר הבדואי ממחיש שוב את הניסיון של המגזר הערבי בישראל להחזיק את החבל בשני קצותיו

שלמה פיוטרקובסקי , כ"א בטבת תשע"ז

אפילו זהבה גלאון דורשת שיתפטר מהכנסת. גאטס בבית המשפט
אפילו זהבה גלאון דורשת שיתפטר מהכנסת. גאטס בבית המשפט
צילום: אבי דישי, פלאש 90

1

ההתלהמות נמשכת

בשעות הקצרות שחלפו מרגע רצח השוטר בכפר הבדואי הלא חוקי אום אל-חיראן ועד לכתיבת השורות הללו, הייתה בי תקווה. קיוויתי וייחלתי לשמוע מהנהגת ערביי ישראל קריאה, משפט קצר, אפילו רמיזה, לכך שדרוש חשבון נפש פנימי בקרב המגזר שלהם. בדיקה פנימית שתנסה לענות על השאלה כיצד קרה שאירוע אכיפת חוק, קשה ככל שיהיה, הוביל לרצח שוטר. תקוותיי היו, כך מתברר, לשווא. הטון המתלהם, התוקפני, הלאומני והברוטלי המשיך לשלוט גם לאחר האירוע הקטלני. לא חרטה, לא הבעת צער, אפילו לא רמז כלשהו למחשבה שנייה. הלוואי שיתגלה שטעיתי, אולם יש לי תחושה שגם ביממה שתחלוף משעת כתיבת השורות הללו ועד שהן תגענה לידיכם, לא נראה משהו אחר.

אם תרצו, זו תמצית הבעיה ביחס בין מדינת ישראל לאזרחיה הערבים. אזרחי ישראל הערבים מעוניינים להחזיק במקל בשני קצותיו. הם רוצים להתייחס למדינת ישראל כאל אויב, מחד, אבל לא מוכנים לוותר לרגע על משהו מזכויותיהם המלאות כאזרחיה. הם מגדירים את עצמם "פלשתינים", אך אינם מוכנים להיות אזרחיה של אותה מדינה פלשתינית, גם אם הדבר לא יהיה כרוך בשום תזוזה מביתם, אלא בחילופי שטחים בלבד. רצח השוטר מציב את התמונה הזו בענק מול עיני ממשלת ישראל והנהגת המדינה. המשך ההתעלמות ממצב דברים זה עלול להביא לכך שההתנגשות האלימה הבאה תהיה קשה הרבה יותר.

2

יום עצוב לדמוקרטיה

אם לא יישלף שפן משפטי בלתי צפוי מהכובע בתוך תקופת זמן קצרה, תגיע למליאת הכנסת ההצעה להדיח את ח"כ באסל גטאס ('הרשימה המשותפת') מחברותו בבית המחוקקים. 72 חברי כנסת חתמו על הבקשה לפתוח בהליך ההדחה, כמתחייב מהחוק. מי שלמעשה אִפשר את התנעת התהליך היה יו"ר מפלגת 'יש עתיד', יאיר לפיד, אשר חתם ביום שני השבוע על הבקשה. לפיד ויתר חברי סיעתו סיפקו ליוזם, השר זאב אלקין, את עשר החתימות מקרב חברי האופוזיציה שלהן היה זקוק לצורך פתיחת התהליך. החתימות הוגשו ליו"ר הכנסת, וזה הודיע מצידו כי לאחר בחינת הלשכה המשפטית יעביר את הבקשה להמשך הטיפול בה על פי חוק.

ישנם בוודאי מי שישמחו על הדחתו של גטאס מהכנסת. למעשה, לפחות אם לבחון את תגובותיהם של חברי הכנסת מכלל המפלגות שאינן 'הרשימה המשותפת', יהיו מעט מאוד שיצטערו על כך. אפילו יו"ר 'מרצ' זהבה גלאון הבהירה השבוע כי היא אמנם מתנגדת להדחה, אך היא בהחלט סבורה שמן הראוי שגטאס ידיח את עצמו ויתפטר מהכנסת לאור ממצאי החקירה נגדו. אולם היום שבו יודח ח"כ גטאס מהכנסת על פי חוק ההדחה יהיה יום עצוב לדמוקרטיה הישראלית. הדחת ח"כ מכהן על ידי חבריו בכנסת אינה דבר של מה בכך, שכן מדובר בצעד בעייתי מאוד מבחינה דמוקרטית.

האמת היא שהיה טוב אילו חוק ההדחה כלל לא היה בא לעולם. הכנסת אינה בית משפט, חבריה אינם שופטים, ואין הצדקה למסור בידיהם את הסמכות להדיח ח"כ מכהן. עקרון שלטון הנבחרים מחייב מתן כבוד לבחירתו של הציבור. האקט שבמסגרתו כמה עשרות ח"כים מדיחים חבר כנסת שנבחר בידי רבבות בוחרים הוא בעייתי מאוד. אלא שמי שאשם במה שקרה, גם הפעם, הוא למרבה הצער דווקא בית המשפט העליון. השופטים, בניסיונם להגן על הדמוקרטיה הישראלית הגנה מוגזמת, יצרו בדיעבד פגיעה גדולה בהרבה במרקם הדמוקרטי של ישראל.

במה אמורים הדברים? חוק יסוד הכנסת מאפשר לוועדת הבחירות המרכזית לפסול רשימות לכנסת או מועמדים ספציפיים, על בסיס שורה של עילות. אחת מהן היא "תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל". אלא שהחוק כולל "סעיף טרויאני" הקובע כי "החלטת ועדת הבחירות המרכזית כי מועמד מנוע מלהשתתף בבחירות טעונה אישור בית המשפט העליון". כנסת אחר כנסת מובאות בפני ועדת הבחירות המרכזית ראיות לכך שיש למנוע את התמודדותם של תנועת 'בל"ד' ושל חברי הכנסת שלה. הראיות הולכות ונעשות מוצקות יותר ויותר מבחירות לבחירות. ועדת הבחירות מקבלת פעם אחר פעם את ההחלטה הנכונה על פי הפרשנות הסבירה וההגיונית לחוק היסוד; אולם בית המשפט העליון פוסל פעם אחר פעם את ההחלטה. הנימוקים לביטולי החלטות הפסילה הופכים גם הם הזויים יותר ויותר מבחירות לבחירות. השופטים הופכים מדי תקופת בחירות לעיוורים וחירשים, ומאבדים את היכולת לזהות מי הוא תומך טרור, גם כשההתבטאויות והמעשים הופכים למפורשים יותר ויותר.

חוקים המאפשרים פסילה של מועמדים ורשימות טרם התמודדותם הם מקובלים בדמוקרטיות. מוסכמה היא שדמוקרטיה אינה מרשם התאבדות קולקטיבי לאומות. מידת הפגיעה בביטוי של רצון הבוחר בפסילה מוקדמת של רשימות אינה גבוהה כל כך, שהרי לבוחר ניתנת ההזדמנות לתת את קולו לרשימה אחרת שאושרה. אבל שופטי בג"ץ התעקשו לתת לכל תומך מחבלים גישה לכנסת, ואת התוצאה היה אפשר לראות במעצרו של גטאס. כעת יהיה קשה להסביר מדוע לא ראוי להדיח את גטאס. וכך, בעקבות טהרנות שופטי בג"ץ, מקבל חוק ההדחה לגיטימציה ציבורית מיותרת.

3

הפחדות משמאל

הנוסעים השבוע בתל אביב לא יכלו לפספס את שלטי הענק בערבית, אשר בתרגום לעברית נכתב בהם "בקרוב נהיה רוב". מי שעומד מאחורי קמפיין ההפחדה הזה הוא קבוצת גנרלים בדימוס, שמקווים לשכנע כך את הציבור הישראלי בצורך להיפרד משטחי יהודה ושומרון. כאשר ראיתי את הקמפיין לראשונה, נזכרתי מיד בקמפיין הבחירות הפנימיות במפלגת 'העבודה' שמנהל ח"כ אראל מרגלית בחודשים האחרונים. הקמפיין של מרגלית מתנהל אמנם בעברית ולא בערבית, בסרטוני רשת ולא בשלטי חוצות. אך למרות ההבדלים הטכניים, שני הקמפיינים חולקים רעיון מארגן אחד: אם הימין הצליח - הפתרון הוא לחקות אותו. הבעיה של שני הקמפיינים גם היא זהה: הם אינם מחקים את הימין, אלא את הסיפור שמספר לעצמו איש השמאל על הימין.

מרגלית מנסה לשכנע את מצביעי 'העבודה' שהוא זה שידע לשכנע בבוא העת את אזרחי ישראל להצביע למפלגה. מה הטקטיקה שלו? הוא מנהל קמפיין כאילו-עממי, מלא בקללות ובגידופים. ומדוע הוא חושב שזה יעבוד? כי בתודעה השמאלנית, ימנים הם אנשים "עממיים", כאלה שמתרשמים מקללות ומגידופים. סטריאוטיפ המזרחי-מסורתי-ימני-אוהד בית"ר. לכן מרגלית מאמין שלו רק יחקה את דרך ההתנהלות הזאת, מיד ייפלו שדודים לרגליו כל מצביעי הימין.

ובחזרה לקמפיין "בקרוב נהיה רוב". אחרי שנים שבהן השמיץ השמאל את מנהיגי הימין על כך שדרכם לעסוק בהפחדות במקום בתקווה, השתכנע השמאל מהתעמולה של עצמו. כעת מאמינים הגנרלים יוזמי הקמפיין שמה שעובד על הציבור הוא הפחדות. ולכן, אם הימנים משתמשים בהפחדות - נראה להם שאנחנו יודעים להפחיד לא פחות טוב מהם. ומה, לכאורה, הכי מפחיד ימנים? ערבים. אז בואו נפחיד את הימנים עם איומי ערבים, ובא לציון גואל.

אלא שמהר מאוד יתברר גם למרגלית וגם לגנרלים, שימנים אינם "עממיים" ואינם אנשים נפחדים. הם פשוט אנשים רציונליים. מי שרוצה לשכנע אותם בצדקת דרכו, מוטב שיאמץ גישה רציונלית יותר למציאות שסביבו.

*** הפינה הכלכלית ***

מחיר הכשרות

כמה עולה לנו הכשרות? לפני כשנה יצאו אנשי האוצר בהכרזות בומבסטיות שלפיהן עלותו של "מונופול הכשרות" לצרכן הישראלי עומדת על כארבעה מיליארד שקלים בשנה, לא פחות. באוצר טענו אז, על פי מסקנותיו של מחקר שהוכן לבקשתם, כי כחמישה אחוזים מעלות המזון במשק הישראלי נובעים מהוצאות הכשרות, וכי לולא היה מדובר במונופול, ואילו כל בית עסק היה רשאי לבחור לו נותן כשרות כלבבו - העלויות הללו היו צונחות פלאים תוך זמן קצר. "מונופול זה מצריך אלפי משרות, ובהתנהלותו מייקר את עלויות המחיה בישראל, ככל גורם ייצור בלעדי. מצבים העלולים להיווצר, כגון החמרת הדרישות רק במקומות מסוימים, התנהלות בחוסר שקיפות, יצירת עדיפות לספקים מסוימים, יצירת מחסומי כניסה למוצרים ויצרנים קטנים - סופם שהם גורמים לעלויות עודפות של המונופול ומהווים התנהלות רגולטורית לא יעילה כלפי השוק", נאמר בדו"ח שהוצג אז על ידי האוצר.

אולם, כאשר הנושא הגיע לדיון השבוע בוועדת הכלכלה של הכנסת, התברר כי המספרים שמאחורי הסיסמאות שונים. למעשה, הנתונים שהוצגו בדו"ח האוצר התבררו כלא מבוססים מספיק, ומנגד לא הצליח מרכז המחקר והמידע של הכנסת להציג נתונים מבוססים יותר. בדיון שררה הסכמה שלפיה מערכת הכשרות הנוכחית אינה מתפקדת טוב מספיק, אך עלתה מחלוקת חריפה באשר לשאלה האם תופעת "כפל הכשרות" היא אכן בעייתית כל כך. מי שהציג את הנתונים בנושא כפל הכשרויות היה המכון לאסטרטגיה ציונית. על פי מחקר שערך המכון, שבו נבדקו 365 מוצרי מזון, ל-91 אחוזים מהמוצרים יש יותר מחותמת כשרות אחת, כלומר רק תשעה אחוזים הסתפקו בכשרות של הרבנות. 78 אחוזים מהמוצרים שנבדקו נמצאו עם שתי כשרויות, ו-22 אחוזים עם יותר משתי כשרויות.

אנשי המכון טענו כי הנתון מעיד על כך שהרבנות הפכה לגוף לא רלוונטי בשוק הכשרות במדינת ישראל. לעומתם טען מנכ"ל הרבנות הראשית, משה דגן, כי המציאות הפוכה לחלוטין. "לצערי הרב יש הרבה בד"צים שהם מותגים, קשקושים כאלה ואחרים. אני לא מקבל את זה", טען, וציין כי הרבנות מחזיקה מערכת כשרות אמינה ויעילה. "הרבנות קיימת כבר למעלה מ-100 שנה ומעניקה כשרות בארץ ובעולם. הכשרות של הרבנות טובה יותר מכל כשרות אחרת בעולם. אנחנו קשובים לביקורת, ויש דברים שצריך לתקן, אבל השאלה אם יש כאן מגמה לשבור את המונופול ומעמד הרבנות. הרבנות נותנת כשרות ללמעלה מ-80 אחוזים מהציבור בישראל".

לתגובות: pyuter@gmail.com