כבר פתרנו את כל שאר הבעיות?
כבר פתרנו את כל שאר הבעיות?צילום: שאטרסטוק

בכל פעם מדהים אותי מחדש עד כמה התקשורת משפיעה על חיינו. הפעם שכחנו את כל בעיות החינוך, את הדת"לשים, את המכורים, את המנותקים.

יש בעיה אחת ויחידה שמסעירה את המגזר: הגבעונות. כאילו זו באמת הסכנה המרכזית שאורבת ומאיימת על חינוך ילדינו. אז זהו, מתבקש קול שפוי כאן בבית הזה, ושל מי הוא יהיה אם לא קולה של אימא?

הקול הפנימי, הלא היסטרי, המכיל והמקבל. קול שהוא אפילו לא שופט אלא מאמין וסומך, וכן, מהמקום הזה יש לו גם גבולות, כי הוא סמכותי ומאוזן.

פצצה מתקתקת

אז בואו נפרק את הפצצה: יש כאן נוער שאיננו יודעים עדיין בדיוק מה פשעיו, אבל מה שברור הוא, שהוא הולך בדרך שאינה מקובלת (מי שהדרך הזאת מקובלת עליה פטורה מלקרוא את המדור). הנוער הזה לא שואל, לא "סופר", ובטח שלא מתייעץ עם רב או פוסק. ככל שההיסטריה תגדל, כך ירבו החבר'ה שמצטרפים לחבורונת הזאת. ככל שאנחנו האימהות נהיה פחות מאוימות, כך ייטב, לנו ולכלל ישראל.

אני זוכרת שבני, כשהיה בכיתה ג', חזר הביתה מבית הספר עם קללות ומילים לא הולמות. כשהערתי לו על כך הוא אמר: "אימא, את שולחת אותי לכיתה וזה מה שאני שומע מחברים". עניתי לו שזה בהחלט ייתכן, אבל בכל מקום שאליו תלך יהיו תופעות שונות. השאלה היא מה אתה בוחר לקחת איתך. האם את ההתנהגות הזאת, או שאתה בורר לך חומרים איכותיים יותר?

הכול חוזר אלינו

וכאן חוזרת השאלה: מה ואיך אנחנו כהורים מגיבים? ראשית, לא נשכח שגם ילד שסרח נשאר ילד שלנו. לא צריך להוקיע ולגנות עד כדי הוצאה שלו מהמחנה. אבל כאן, מנגד, לפעמים הורים מתבלבלים ומצדיקים את הילד או עוזרים לו ומצדדים אותו, וגם זה לא נכון.

כבר ישבו אצלי לייעוץ משפחות שהבן שלהן מוגדר "נער גבעות", ואמרתי להן שזהו בלבול שאפשר להבין. כל כך הרבה דברים מתערבבים כאן. יחד עם האהבה הטבעית הגדולה לילד עולה גם המחשבה "מה יגידו עלינו?" או "איך כשלנו כך בחינוך?" או אפילו "איזה מין משפחה אנחנו, שהילד שלנו מתנהג כך?".

הקול השפוי הוא הקול שמסוגל לפגוש את המציאות כמו שהיא, להתבונן בה, לראות שגם אם היא אינה הולמת – אני עדיין אוהבת את הילד שלי וקשורה אליו, אבל ממש לא מסכימה עם מעשיו. אני לא נלחמת בו, כי מלחמה זו המומחיות שלו והיא רק תחזק את דרכו השלילית. אני מנסה (אבל גם זה, לא באובססיה) למצוא כמה שיותר נקודות חיבור משותפות ומשתדלת שהקשר איתו יהיה נקי, נעים וקרוב.

לב של אימא

אינני מאמינה כלל בוויכוחים. הם בדרך כלל מחזקים כל אחד בעמדתו. הדרך להשפיע היא יותר דרך המקום שבו אני פנימה מאמינה בדרכי.

ולסיום, אל נשכח כלי מדהים שאימהות יהודיות משתמשות בו דורי דורות, הרי הוא התפילה. תפילה מלב של אימא. תפילה של אימא לפעמים באה ממקום דורש ושולט שמבקש מהשם שיעשה בדיוק את מה שאני מבינה. אבל אנחנו רוצים תפילת אם הפונה לשותף, שהרי שלושה שותפים באדם: הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו. כשאני באמת סומכת על השותף האמיתי שלי בילד, הקב"ה, אני מתפללת ומצליחה להרפות. הרי הוא יודע יותר טוב ממני מה נכון ואיך לסדר את העניינים ומתי.

יהי רצון שנזכה לעשות ולפעול היכן שצריך, וגם נדע להרפות ולהניח היכן שצריך, ונראה בנים ובני בנים אוהבי ה', יראי אלוקים.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי