הייקים, השתיקה וזיכרון השואה

בימאי הסרט 'אצל ייקים זה קשה יותר' מספר על חשיפת ההתמודדות עם זכר השואה במשפחה בה נשמר הכול בסוד, ועל גרמניה המקדשת את הזיכרון.

שמעון כהן , כ"ח בטבת תשע"ז

אנדרטת השואה. ברלין
אנדרטת השואה. ברלין
צילום: לירון אלמוג. פלאש 90



טוען....

מחר (שישי) יצוין יום השואה הבינלאומי. על התפר שבין הזיכרון האישי יהודי לבין ההנצחה בגרמניה שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם יובל גידרון, המפיק והבימאי של הסרט הדוקומנטארי 'אצל ייקים זה יותר קשה'.

על הסרט, שיוקרן לראשונה מחר ביוזמת ארגון יוצאי מרכז אירופה (ארגון הייקים), הוא מספר: "הסרט הוא ביוזמה של אבא שלי, שחקר את היסטוריה המשפחתית שלו בצורה מאוד מקיפה בעשר השנים האחרונות, ובשלב מסוים החליט שהוא רוצה לשתף אותנו במחקר וביקש ממני לתעד את המסע הזה. בפועל מה שקרה זה תהליך שאבא שלי עובר מצד אחד ושאני עובר מהצד השני, כמי שנמצא מאחורי המצלמה במפגש בין כל הנתונים היבשים והמקומות והשמות שהוא חקר לבין החוויה המשפחתית, חוויה עוצמתית שנתנה משמעות לכל הנתונים והמחקר היבש".

"מה שלדעתי מיוחד או שונה בסרט הזה מסרטים אחרים הוא שרוב הסרטים עוסקים בסיפור שלקוח מהשואה, סיפורו של מישהו שהיה ומגלים אותו ואת הנתונים עליו, וכאן הסיפור הוא על הדרך שבה אנחנו כמשפחה מתמודדים עם הזיכרון הזה. חזק בסרט האלמנט של השתיקה שהייתה במשפחה של אבא שלי, אלמנט שאף אחד לא דיבר עליו, וכשאנחנו חווים את החזרה לשורשים הכול מתפרץ".

מול השתיקה הזו מצמיד גידרון את המצלמה אל מול נקודות השבירה של אביו במהלך המסע לערש ילדותו. "כשיצאתי לסרט היה ברור לי שהסיפור הוא הסיפור של אבא שלי, גם כי אני מכיר אותו וגם כי המחקר סביב המסע היה מאוד חשוב לו וקרוב אליו. הדבר היחיד שידעתי כשיצאנו למסע הזה הוא שההתמקדות שלי תהיה בסיפור שלו. אני לא יכול לומר שחיפשתי את המצבים האלה, אבל הם באו אליי באופן די טבעי".

לעומת זאת מי שנראה כמגונן על עצמו במהלך הסרט הוא גידרון עצמו שנמצא במשך כל הסרט מאחורי המצלמה ואינו נראה גם ברגעים משפחתיים מורכבים ומרגשים. "הבחירה שלי, בכלל בחיים, להיות מאחורי המצלמה היא בחירה מודעת. אני מוגן, אבל עם כל זאת אני חושב שיש משהו מאוד אמביוולנטי בהגנה הזו, כי מצד אחד אני חושף את עצמי ואני חושב שמי שעובר את התהליך הוא אני, אבא שלי עבר את התהליך שלו לפני הסרט, ותהליך ההפנמה וההבנה של כל הדבר הזה הוא עובר עליי, גם אם לא רואים אותי".

על הזיכרון וההנצחה בגרמניה כפי שהיא עולה ממסעם של בני משפחתו מספר גידרון ואומר כי "מהחווייה שלי לא רק שגרמניה לא שוכחת, אלא היא משקיעה המון, ברמת האמצעים והמחשבה וההעמקה, בהנצחה הזו. פגשנו אנשים ואנדרטאות והמקומות הללו זוכים לתשומת לב להנצחה עם כל הכבוד הראוי למה שהיה שם. לכפר על מה שנעשה אף אחד לא יכול, וזה ירדוף אותם לעד, אבל נראה שיש שם ניסיון התמודדות. זה הפתיע אותי כי לא ראיתי את זה בביקור קודם שבו הייתי בגרמניה".

גידרון נשאל על הפער לכאורה בין השתיקה שמאפיינת את המשפחות הייקיות בכל הנוגע לחוויית השואה לבין ההנצחה הניכרת ברחובותיה של גרמניה שבוחרת לספר, לתעד ולהנציח בכל קרן רחוב. "היהודים הייקים ברובם שייכים לדור אחר שחווה את זה, ואני לא יכול לחשוב במקומם או להיכנס לנעליים שלהם, אבל הדור שלנו, והסרט מתמקד בו, זה לא כל כך מעניין אותו. ביומיום, גם כבן משפחה גרמנית, זה לא מה שחוויתי, אבל הצאצאים של הדור השני, אלה ששתקו והעדיפו להתעלם ולבנות את הארץ, לנו יש בחירה לחזור ולהעמיק ולזכור, והשתיקה שהייתה שייכת לדור של הסבים וההורים לא בטוח שהיא שייכת לדור הנוכחי".

ומה לגבי התופעה עליה מדווחים רבים, תופעת הרצון הגרמני לשכוח ולהדחיק את העבר כדי לייצר לעצמם עתיד חדש נטול תסביכים, תופעה שבה בין השאר מאשימים גרמנים את ישראל ככזו השוחטת את לימון הרגשות הגרמני עשרות שנים וכאשר כבר מדובר בדור אחר לחלוטין. לדבריו הוא עצמו לא נתקל בתופעה הזו על אף ששמע אודותיה. "אצל אנשים צעירים שרוצים לחפש את הזהות שלהם אני יכול להבין מאיפה זה בא, אבל כמי שחווה חוויה שמחברת אותי לחוויה הקולקטיבית של העם שלי, אני סבור שזה נובע מחוסר ניסיון. אלו אמירות שלא מבינות לעומק את גודל המאורע ואת חשיבות ההיסטוריה. לשכוח ולהמשיך הלאה זה לא משהו שבאמת ניתן וצריך לעשות. להמשיך כן, אבל ללמוד את הלקח ולהבין מה היה פה זה חייב להילקח בחשבון. אנחנו לא חיים לא חיינו ולא נחיה בוואקום".