מקום של אמונה
מקום של אמונהצילום: פנימה

"אז על מה תכתבי? מקום חיצוני או פנימי?" אני שואלת את עצמי, אבל עצמי לא עונה לי. עצמי מתלבטת. יותר מברור לי שזה כל כך לא רומנטי לתאר לכן את המקום הגשמי שממנו אני כותבת, ובכל זאת, לוקחים לי כמה שבועות וכמה וכמה וכמה תזכורות עדינות מהעורכת המתוקה, ואני מחליטה לשתף אתכן במקום אישי שאני מונחת בו כבר חודשים.

אני מחליטה לכתוב פנימה.

אלול כל השנה

מספרים על רבי נחמן מברסלב זצוק"ל שביקש מאחד מתלמידיו שיעזור לו למצוא דירה. שמע זאת אחד הצדיקים בדורו ותמה: "בחודש אלול עוברים דירה?!". ענה ואמר רבי נחמן: "אצלנו כל השנה אלול..."

המקום הזה שאני מדברת עליו, אין לו קשר לזמן מסוים והוא קשור לכל זמן. הוא כמו אלול כל השנה, והוא בהחלט מתאים גם לחודש שבט שבו חוגגים את ראש השנה לאילנות.

המקום הזה שאני מדברת עליו, בהחלט מתאים לעובדה שמובאת בספרים שחודש שבט בכלל ויום ט"ו בו בפרט מסוגל לתפילה על פירות האילן, ובכללן פירות האדם - אלו בניו ובני בניו עד סוף כל הדורות, שיעסקו בתורה ובמעשים טובים ויצליחו לגדול בטוב טעם (הבנות, נראה לי שרצוי בטעם טוב, ולא כמוני שמבט חטוף בטעמי יכול להטעות את המתבוננת לחשוב כי אימות אימותיי הגיעו מעזה פינת דיר אל-בלאח).

המקום הפנימי הזה שאני מדברת עליו, מביא אותי לאכול את התפוח שקילפתי לבת שלי בבוקר ומצאתי אותו כשסידרתי לה את הילקוט בלילה, ואתן יודעות בדיוק איך הוא נראה אחרי יום שלם בתיק. אבל אני אוכלת ומתענגת על כל ביס, כי האדמו"ר מרוז'ין זצ"ל נהג לומר שפירות ארץ ישראל הם סגולה ליראת שמים.

המקום הזה שאני מדברת עליו הוא כל כך פנימי, כמו השרף שעולה באילנות ומביא להתחדשות פנימית, כזו שאף אחד לא רואה, אבל היא מתרחשת בין כך ובין כך.

מקום של אמונה

בזמן האחרון אני מבקרת כמה פעמים ביום במקום הזה, המקום שבו נחה בתוכי האמונה.

יפה מצדי שכתבתי נחה. זה בהחלט נשמע פיוטי, אבל יותר מדויק יהיה לומר: ישנה שינה עמוקה ואף נוחרת בקול, האמונה בתוכי.

מכיוון שהזמן טס, ורוב רובו של הזמן בעולם הזה אני פשוט ישנה בעמידה, עשיתי מעשה והוא (אם אני כבר מגלה לכן) מומלץ בחום. ניצלתי את האפשרות לכוון התראה בטלפון ובה כתוב מה שאכתוב כאשר ההתרעה מתריעה. כמו כן השתמשתי באפשרות לכוון את הנודניק כל כמה זמן שארצה לכמה זמן שאחפוץ. עד כה, אין חדש תחת השמש.

את ההתראה המדוברת כיוונתי לשעה תשע וחצי בכל יום חול, עם נודניק בהפרשים של חצי שעה עד השקיעה. המילה "נודניק" היא תקציר המשפט: "אין שום ייאוש בעולם כלל".

ההתראה מקפיצה לי על הצג את המילים הבאות: "תתעוררי על החיים שלך, יש השם בעולם!". וכך, בתוך המרתון הקרוי חיי, מצפצפת לה ההתראה ואני מתעוררת משינה עמוקה תוך כדי קיפול כביסה או הכנת ארוחת צהריים, ומנסה לחטוף לעצמי איזה נצח קטן.

היום, למשל, בהתראה הראשונה עזבתי את הכיור לאנחות באמצע שטיפת הכלים וחטפתי שחרית של ראש חודש. בלי הלל. בהתראה השנייה הדלקתי נר לצדיק. ביקשתי על הפירות שלי. בהתראה השלישית הייתי באוטו בדרך לקניות. התפללתי שהוויזה תעבור. בהתראה הרביעית הייתי בקניות. הרמתי עיניים לשמים וראיתי לראשונה בחיי את תקרת הסופר. זה חייך אותי.

כשעמדתי בקופה וההתראה החמישית התריעה, נזכרתי שיש השם בעולם וזה אומר, בין היתר, שהכול מושגח, גם המעצבנת שהעמידה את העגלה בתור לפניי ולא הפסיקה להשלים את הקנייה שלה. בהתראה השישית התעוררתי מבהייה מביכה בקופאית. כשיצאתי סוף סוף, שוב התראה, הלכתי לתת צדקה בכיוון ההפוך מהאוטו עם העגלה הבקושי זזה.

הלו, להתעורר

קיצֶר, אני משתדלת להתעורר כמה שאני מצליחה. יש ימים שבהם אני מתעלמת בשיטתיות, מחליקה את האצבע על הנודניק וערה לעובדה המשמחת שלא החלקתי לביטול אלא לנודניק, מה שמראה שלא התייאשתי ועדיין קיים בי רצון. יש ימים קשים שבהם אני משקיעה את ההתעוררות בלהודות על הטוב, ויש גם ימים שבהם אני מבטלת את ההתראה בפעם הראשונה. בלי נקיפות מצפון.

זה כבר כמה חודשים שאני חוטפת רגעים של נצח בזמן הקצוב שניתן לי פה, וכל רגע כזה מכניס אותי פנימה, אל המקום שבו האמונה כל כך פשוטה שזה עושה לי חשק לעוד.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי