כשהייתי עיתונאי צעיר (כן, ילדים אהובים שלי, אני יודע שאתם לא מאמינים לי, אבל אבא שלכם היה פעם צעיר), יצא לי להיות בשיחה לא רשמית עם דובר של אחד המחוזות במשטרה.
זמן קצר לפני כן עצרו שוטרים מאותו מחוז אוטובוס שהוביל אנשים לחתונה ועיכבו אותם מחשש שהם מתכוונים להגיע להפגנה שהתקיימה באותו ערב. ניצלתי את המפגש עם הדובר ושאלתי אותו איך המשטרה מסבירה את האירוע הלא ממש דמוקרטי הזה.
"המשטרה לא מסבירה", אמר הדובר, "כי לא היה דבר כזה".
"היה גם היה", התעקשתי, "אתם פגעתם בחופש התנועה של אנשים חפים מפשע".
"לא פגענו", הוא אמר בלי למצמץ, "כי אירוע כזה לא היה ולא נברא".
אז שתקתי, כי אם דובר רשמי של משטרת ישראל אומר שזה לא קרה, סימן שזה לא קרה גם אם זה כן קרה. אבל אז התחלתי להבין שאולי, רק אולי, לפעמים חלק מהדוברים לא אומרים את כל האמת. רק אולי. ורק חלק. לפעמים. זאת אומרת, בטוח שלא כל הדוברים דוברים תמיד את כל האמת. כלומר כל הדוברים אומרים לפעמים רק חלק מהאמת. זאת אומרת תמיד. בקיצור, לפעמים ייתכן מצב שבו דובר יגיד אמת.
האם ייתכן שגם לגבי מה שאירע באום אל-חיראן לפני שבועיים וחצי לא אומרים לנו את כל האמת? כי המשטרה הזדרזה לקבוע שהשוטר ארז לוי ז"ל נדרס בכוונת תחילה על ידי יעקוב אל-קיעאן, והבדואים מתעקשים שזו הייתה תאונה בגלל שקודם השוטרים ירו בו. בתור ישראלי ממוצע, כשיש התנגשות בין משטרת ישראל למפירי חוק אני קודם כול תומך במשטרה. מצד שני, זה גם מה שאמר הישראלי הממוצע אחרי שאותה משטרה שברה עצמות על ימין ועל שמאל (סליחה, על ימין ועל ימין) בפינוי עמונה לפני 11 שנה וסיפרה לכולם שהשוטרים הפגינו עדינות והמפגינים הפגיזו אלימות. מצד שלישי, המשטרה קבעה חד משמעית שהדורס, וגם כמה מקרוביו, נשבעו אמונים לדאע"ש. מצד רביעי, הבדואים נשבעים שאף אחד לא נשבע. מצד חמישי, כשאנשים כמו איימן עודה וג'מאל זחאלקה תומכים בגרסה של הבדואים זה לא מחזק את האמון שלי. מצד שישי, זה עדיין לא אומר שהמשטרה אומרת את כל האמת.
אז למי אפשר להאמין? כנראה לאף אחד. לא למשטרה, לא למנהיגי הבדואים ובטח לא לעיתונאים ספקנים, שאפילו הילדים שלהם לא מאמינים להם שפעם הם היו צעירים.
השומר השביר
זוג חברים טובים, לא משנה מי, נתקפו חלוציות מבורכת והתחילו לבנות בית בנגב, לא משנה איפה. יום אחד הם קיבלו שיחת טלפון ממישהו, לא משנה מאיזו עדה, שהציע להם באדיבות שירותי שמירה מתקדמים שיבוצעו על ידי החמולה שלו, לא משנה מאיזו עדה, כדי שאף גורם עוין, לא משנה מאיזו עדה, לא ינסה לחבל בבית שהחברים שלי בונים בנגב, לא משנה איפה. תמורת שירותי השמירה האלה נדרשים החברים לשלם סכום לא כל כך סמלי, לא משנה עכשיו כמה.
מדובר בעסקה משתלמת על בסיס שלם-לי-ואשמור-לך, או אל-תשלם-ואשבור-לך, כאשר בתמורה לתשלום חודשי פטור ממס מתחייבים השומרים לכבוש את יצרם ולא לפגוע בבנייה. אלא אם כן החברים יפגעו ברגשותיהם (זאת עדה מאוד רגישה) ואז השומרים ייאלצו להרוס קירות, לסדוק מרצפות, לנתץ אסלות ולשבור לרסיסים את המטבח החדש שהורכב רק אתמול. לא חראם?
השיטה העתיקה הזאת פועלת בהצלחה מרובה בכל העולם, מברזיל ועד אוקראינה, מסיציליה עד נתניה. גם מדינת ישראל מעודדת את סחר החליפין הזה במסגרת השוק החופשי, אחרת מזמן היא הייתה פועלת נגדו. רק שבעולם הרחב קוראים לזה פרוטקשן ואצלנו קוראים לזה דמי חסות, כביטוי ליחסי השכנות הטובים בין המעמד החוסה למעמד המחסל, לא משנה מאיזו עדה.
עכשיו החברים שלי מתלבטים האם להיענות להצעה הידידותית של החמולה, לא חשוב מאיזו עדה, שמאוד אמינה בנושא דמי חסות, או לפנות למשטרה ולקוות שהפעם היא תתעניין במצב דמי החסות בנגב קצת יותר ממצב החסות בשטחים, לא משנה איפה.
*** מבצע בר מצווה ***
ככל שההכנות לבר מצווה הולכות ומתקדמות, מתברר שהדברים החשובים – כמו תפילין, קריאה בתורה, דרשה (אני מתכוון לדרשה שהנער אמור לשאת באוזנינו, לא הדרישות שהוא מציב לפנינו) – הם דווקא הדברים שפשוט יחסית להכין. את התפילין כבר הזמנו מידיד סופר סת"ם, על הקריאה הנער שוקד בהתמדה מרצונו החופשי ובלי קשר לזה שאמא שלו יושבת לו על הראש, ואת הדרשה אני אמור לעזור לו ל... אה... הי, תראו! ציפור!
אבל אלה נהלים ברורים, ולכן יחסית קל להכין אותם. העניינים המסובכים יותר הם הדברים שלא חייבים לעשות, ולכן אנחנו צריכים להחליט אם לעשות, מה לעשות, איך לעשות וכמה לעשות. האם עושים אירוע מעבר לשבת? איפה? מתי? את מי מזמינים? את מי לא מזמינים? אילו הזמנות מכינים? באיזו שעה מתחילים? מה לובשים? איך מקשטים? איך עורכים? מה אוכלים?
השאלה האחרונה, מה אוכלים, היא השאלה הקשה מכולן. כי עם כל הכבוד לטעמים של הפרשה, האורחים באים מטעמים אחרים ורצוי מאוד שהם יהיו טעימים. אחרת אין טעם. הרי האדם הממוצע מקבל הזמנה בערב סגרירי, מעיף בה מבט ואומר: "אוי לא, השרייברים הזמינו אותנו לבר-מצווה".
"נו?", אומרת אשתו, "מה רע?"
"אין לי כוח", נאנח האדם, "כל הבר-מצוות הן אותו הדבר".
"כל בר-מצווה היא אירוע של פעם בחיים", מזכירה לו אשתו.
"בשביל הנער", רוטן הגבר, "בשבילי זה תמיד אותו הדבר – צריך להתלבש יפה, להכין צ'ק, התזמורת מפוצצת את האוזניים והחברים של הבר-מצווה מפוצצים את הריקודים, וממילא אין לי כוח לרקוד כי אני הרוג אחרי יום עבודה ובסוף אני גם הולך לישון מאוחר... אין לי כוח. כל הבר-מצוות הן אותו הדבר".
"זה לא יפה", נוזפת בו אשתו, "מזמינים אותך לארוחה, מה אכפת לך?"
"לא אכפת לי שמזמינים", הוא אומר, "השאלה היא – מה נותנים?"
אכן, זו הסוגיה הבוערת שצריך לבשל ואסור לפשל. אעדכן בטוב טעם.
לתגובות: [email protected]