הרב משה שפירא זצ"ל
הרב משה שפירא זצ"לצילום: בחדרי חרדים

הרב פינקוס זצ"ל אמר שעולם שיש בו אדם כרב משה שפירא אינו כעולם בלעדיו.

קורה שדווקא איש סגור בד' אמותיו, מצודתו פרושה על פני תבל ומלואה והעדויות על פועלו מתגלות רק עם פטירתו.

מו"ר זצ"ל, שזכיתי לקרבתו קרוב ליובל שנים, היה מסתמא גאון הדור בשילוב כל מקצועות התורה, בהיקף ובעמקות, במעטפת השכלה רחבה והתמצאות מרשימה בתרבות, פילוסופיה וספרות. מכיוון שניחן בכריזמה וחן יוצאי דופן, שפה רהוטה, שנינות ופיקחות נדירים - הפך לשגריר יחידאי של מלכות התורה. הוא הקסים הן את יושבי בית המדרש מכל החוגים והן רחוקים שהיהדות לא דיברה אליהם. אצלו מצאו "אוויר פסגות" - התייחסות אינטלקטואלית לבעיות שהרחוב, גם האקדמי והמשכיל, הציב בפניהם.

מצד אחד כמעט ולא נודע בחוץ; הסתגר בד' אמות של הלכה, ביישן ונסתר היה. אך בתוך אותן ד' אמות, ניצח על מפעלים עצומים של הפצת תורה בסגנון שלא היה לו אח ורע בדור. הוא משך בחוטים גלויים וסמויים ויצר רנסנס של תורה. אומרים שכיום יש יותר לומדי תורה מאשר אי פעם. אבל ההמוניות מכרסמת באיכויות שאפיינו דורות דעה מלפנים. הצימאון לתורה מתוך אמונה והבנה שהיא "מדריך היצרן למשתמש", ה' יתברך הרי "הסתכל בתורה וברא העולם" – נשחק מאוד אף ברוב בתי המדרש.

רק דמויות הוד טהרניות, שהשכילו לשדר את עליונות התורה כשליטה על כל החוכמות ומכוונת את כל הוויית הקיום יכלו לתקן קלקלות אלו.

הרב שפירא זצ"ל נסתלק דווקא בעשרה בטבת, יום המצור על ירושלים. הוא תמיד דיבר על המצור שסימל גם את צמצום המוחין, שמאז לא נותר כביכול לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. גם כשבית שני נבנה, הצמצום שבמצור הרוח נותר בעינו עד הגאולה השלמה. רק אז יתקיים חזון הרמב"ם במילות הסיום של המשנה תורה: "מלאה הארץ דעה את ה'". רבנו ראה את ייעודו לקרב במידת מה את הקץ. הסתלקותו בתאריך המצור החזירה, להוותינו, את עולמנו אחורה.

ועדיין ד' האמות שנותרו יש בהן בשורה; הניתוק מההמון מאפשר פריחת הוויות אביי ורבא. שם, החכם העדיף מהנביא משמר את תפארת גילוי השכינה ששרתה בזמנו במקדש. בטריטוריה טהורה זו מתקיים ממד האינסופיות האלוקית שבתורה.

מתפיסה זו נבעה נסתרות רבנו וזה גם סוד הימנעותו מלכתוב את שיעוריו, שכן מעלת התורה שבעל פה לעומת זו שבכתב היא באינסופיות שבה. ואמנם כל שיעור הותיר שלוש נקודות שתבעו-דרשו להמשיך ולהגות, גירו את החשיבה והעמיקו את העיון האינסופי.

פתוח לכל החוגים

הרב זצ"ל היה אדם אינטנסיבי, טהרן, סלד מזיוף, פרסום ושטחיות. אף שזרק מרה בתלמידיו, שמהם תבע הצטיינות – היה מאיר פנים ומקרין מנועם הדרו ויופיו, לרחוקים.

בזכות נתונים אלו הצליח לקרב אדם כגדעון סער, שר החינוך לשעבר; את הפילוסוף הצרפתי בנו לוי, יד ימינו של ז'אן פול סרטר, ומראשי מרד הסטודנטים שאיימו להפיל את דה גול וזעזעו את אמות הסיפים של העולם המערבי. אדם פחות ממנו בתורה ובחוכמה, אף השולט בחוכמת הנסתר כמוהו, לא יכול היה לפצח שריון של אנשים ברמה כזו. ואכן המונים, מאניני הטעם, מבקשי דעת לא רק בישראל אלא אף ברוסיה, צרפת (שם פעל עם הרב הראשי סיטרוק), אנגליה, אמריקה – צבאו על פתחו.

למרות שהיה בוגר עולם הישיבות הקלאסי, תלמיד מובהק של הגרי"ז סולובייצ'יק, הרב דסלר ולאחרונה של הרב הוטנר – היה פתוח לכל החוגים. חיבב במיוחד בני תורה מבקשי אמת "סרוגים". בהשראתו ובהנהגתו נוסד מכון 'זיו התורה', שהיה ונשאר בית המדרש היחיד המאחד ממיטב הלמדנים ה"שחורים" עם ה"סרוגים" בלימודי עיון, ללמוד וללמד סוגיות ישיבתיות כדי לשדרג את רמת הוראת הגמרא וחיבובה בישיבות התיכוניות.

הוא כאב מאוד פילוגים. בכה על ההתנתקות, לא רק ברמה הלאומית אלא גם כטרגדיה אישית של המפונים. תבע ב'צוק איתן' הגברת התמדה ועמל התורה. הוא הסביר שלא מדובר במצוות תלמוד תורה גרידא אלא גם במצוות מלחמה. כשם שהחייל אינו עולה על יצועו בקרב, כך לומדי התורה אמורים להתגייס ליחידות הקרביות הרוחניות באותה שעה.

רוחב הדעת העצומה הפכה אותו לפליטת בית סופריהם; לשגריר התורה במיטבה ובטהרתה; משול היה לחז"ל שהופיעו בגאון ובעוז בחצרות מלכים וחכמים והוכיחו את עליונות התורה. בזה המשיך שרשרת של ענקים כרמב"ן, המהר"ל מדורות הראשונים – ואחרונים כרב קוק, הרב הרצוג (ואף בנו ד"ר יעקב הרצוג שניצח בפולמוס את טוינבי ההיסטוריון הקנדי האנטשימי) והגרי"ד סולובייצ'יק. ספק אם מצוי כיום גדול תורה מהשורה הראשונה, איש אשכולות בעל חוכמה וקדושה, המסוגל להנגיש בשפת התרבות העולמית את עמדת היהדות. הוא היה מהאחרונים לייצג כשגריר נאמן את אמיתותינו הן כלפי חוץ והן בבית המדרש.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

הכותב הוא רב שכונות רמת שרת ורמת דניה וראש מכון 'זיו התורה' בירושלים