תהילה נחלון
תהילה נחלוןצילום: עצמי

הבנות הדתיות מתגייסות בהמוניהן, זו עובדה. בערך שליש מכל מחזור של בוגרות החמ"ד, אולפנות ותיכונים, בוחרות ללכת לצבא.

זאת על אף שבתי הספר שלהן אינם מתירים לארגונים העוסקים בכך להיכנס לבית הספר, ועל אף שרבנים חוזרים וקובעים שיש בכך איסור הלכתי מוחלט ועל אף הקמפיינים האינסופיים כנגדן.

ומכיוון שהן התרגלו, הן תמשכנה כנראה להתגייס גם אחרי הסרטון שכולו לעג והפחדות, הפחדות ולעג.

כי יותר ממה שהסרט מלמד על המציאות של חיילות בצבא, הוא מלמד על התודעה של יוצריו. וזו, מתברר, מלאה בבוז ובפחד.

בוז לנשים צעירות המוצגות כחלשות אופי, וכבעלות עולם דתי רדוד. נשים שדעתן קלה. בוז לחילונים הבורים, הערסים, הגסים וחסרי ההבנה. ופחד - הרבה פחד מהעולם שמחוץ לבועה המגזרית החמימה.

אין בסרטון שום דבר שנוגע בגיוס בנות יותר מאשר בגיוס בנים. ולכן נראה שהבוז והפחד הנשקפים ממנו מבטאים משהו עמוק יותר מהמחלוקת הספציפית על גיוס בנות. יש כאן עמידה מנוכרת. עמידה אל מול הצבא והחברה הישראלית. אל מול ולא כחלק.

הבנות שמתגייסות הן תוצר מובהק, משובח, של החינוך הציוני-דתי. זה שמחנך את בניו ובנותיו לתקן מבפנים, להיות חלק. לתרום ככל שאפשר ולפעול עִם עמישראל. יוצרי הסרטון, חרדים לאומיים, מבקשים ליצור תודעה הפוכה - מתבדלת ומתנכרת, מבקרת מבחוץ ומתנשאת.

אני מאמינה בעומק של החינוך הציוני-דתי, ולכן קשה לי להאמין שבוז ופחד יעבדו על הבנות.

כל זה אינו אומר כמובן שאין מה לתקן בצבא. כמו השירות הלאומי שמתמודד עם הקושי שבהגנה על הבנות מהטרדות מיניות, משחיקה דתית ומקשיים בכלל, גם בצבא מתמודדים.

אז יש מה לתקן, כמובן, אבל תיקון לא עושים בבוז ולא בפחד. תיקון עושים באהבה, או שלא עושים בכלל.

תהילה פרידמן-נחלון

חברת 'נאמני תורה ועבודה'