בשבע מהדורה דיגיטלית

נראה אותו מול הממסד המשפטי

את מאבקו נגד הממסדים שמסכלים את מדיניות הממשלה נתניהו צריך לנהל מול מערכת המשפט

עמיאל אונגר , ו' בשבט תשע"ז

אין קשר בינה ובין סגירת השערים לפליטי השואה. נתניהו בטקס חנוכת הגדר בדרום
אין קשר בינה ובין סגירת השערים לפליטי השואה. נתניהו בטקס חנוכת הגדר בדרום
צילום ארכיון: משה מילנר, לע"מ

אחד הדברים המרגיזים אצל נתניהו הוא שגם כאשר הוא עושה את הדבר הנכון, או נותן ביטוי לעמדה צודקת, זה יוצא לו עקום.

שתי דוגמאות קיבלנו לכך השבוע: הנאום נגד התקשורת וזירוז חוק ההסדרה.

ראש הממשלה הצליף בתקשורת המבקשת להפיל אותו, והגדיר אותה כאחד ממוקדי הכוח השמאלניים במדינה המסרבים להשלים עם שלטון הימין. לצערי, הנאום הזה הזכיר לי את נאום "הם מ‑פ‑ח‑דים" של 1999. ראש הממשלה צודק באבחון, ובוודאי רבים מעמיתיי בתקשורת הדתית-לאומית זוכרים את אורי אליצור ז"ל מונה באצבעותיו את הממסדים הפועלים לשבש את מדיניות ממשלות הימין. אבל כאשר מתנהלות חקירות נגד ראש הממשלה - מתקפה כוללת על התקשורת לא נתפסת כמאבק עקרוני, אלא כניסיון של נתניהו להציל את עורו. אחרי ההסתודדות עם נוני מוזס, קשה לראש הממשלה לשכנע שהוא כבשה תמימה שמוקפת בזאבי תקשורת. זה נראה רציני כמו הזגזוג בין רשות השידור לתאגיד השידור.

ואם במאבק בממסדים שמאלניים עסקינן, נתניהו בחר בדרך הקלה כשהעדיף להתעמת עם התקשורת - שבמידה רבה ירדה מנכסיה ומאמינותה. ההתגייסות התקשורתית נגד נתניהו ב‑1999 הייתה הרבה יותר יעילה מזו של 2015, כי בעבר התקשורת הייתה יותר חזקה. בעידן הרשת וריבוי מקורות האינפורמציה, התקשורת איבדה מכוחה כמעצבת דעת קהל. אם נתניהו החליט לאסור מלחמה על הממסדים, נראה אותו מתעמת עם הממסד המשפטי ושלוחותיו בייעוץ המשפטי המרושת בכל משרדי הממשלה.

זה מביא אותנו להתנהלותו בעניין חוק ההסדרה. במקום להעניק את תמיכתו הברורה לכל אורך הדרך לתהליך ההסדרה, ראש הממשלה שלף אותו פתאום כדי שיעבור בכנסת טרם הגעתם של הדחפורים לעמונה. להגנתו של ראש הממשלה אפשר לומר שחיכה לחילופי גברי בבית הלבן, ויותר חשוב - לתמיכת מפלגת כולנו (עוד איתות של משה כחלון שפניו חזרה לליכוד). החוק יעבור בכנסת, ואז יתחיל המאבק האמיתי מול בג"ץ. זה יהיה מבחן רצינות לנתניהו: הוא צריך להוביל את המאבק - החל בגיוס פרקליטים מהשורה הראשונה כדי להגן על החוק בבג"ץ במקום מנדלבליט הסרבן, וכלה בקידום הצעות חוק אשר ירסנו את כוחה הדומיננטי של הרשות השופטת.

הגדר הטובה

עם כל הכבוד לאחינו יהודי מקסיקו, בנימין נתניהו לא העליב את מדינתם, שהעזה להתגנדר השבוע בתואר בעלת בריתה של ישראל. וטוב עשה ראש הממשלה שלא שעה לעצתו של השר אריה דרעי להתנצל.

"בעלת בריתנו" הנחילה לנו אכזבות בעבר. בשעתו מקסיקו הצביעה בעד ההחלטה המשווה את הציונות לגזענות. באוקטובר אשתקד מקסיקו פיטרה את שגרירה היהודי באונסק"ו, שהתנגד לעמדת מדינתו בהחלטה השוללת כל קשר בין העם היהודי לירושלים.

אבל לא מדובר פה בחיסול חשבונות עם מקסיקו, מדובר על עיקרון. נתניהו בסך הכול אמר שהגדר בדרום בלמה את גלי המסתננים, והגנה על זכותה הריבונית של מדינת ישראל להחליט מי יהיה רשאי לגור במדינת ישראל. מכאן עולה שכל מי שמצדיק את הגדר אצלנו, מנוע מהשמעת גינויים כלפי הגדר שהנשיא טראמפ מבקש להקים בין ארצות הברית למקסיקו. יש אנשים בישראל שבתוך העליהום על טראמפ מזכירים לנו שגם אנחנו הקמנו גדר, ושיש לפרקה על מנת לפתוח את שעריה של המדינה בפני אריתראים וסודנים וכל דכפין. הם טועים טעות קשה, אבל לכל הפחות הם עקביים.

יש כמובן הבדלים נסיבתיים בין שתי הסוגיות. מצרים לא עמדה מאחורי תוכנית שנועדה להציף את ישראל במהגרים בלתי חוקיים, בעוד מקסיקו בהחלט רואה בהגירה שסתום ביטחון וגם מקור להכנסה כלכלית, כאשר מקסיקנים שהסתננו לארצות הברית משגרים אליה חלק מהכנסותיהם. לכן לא הייתה אפילו שמץ של הצעה מצד ישראל שמצרים תשתתף בהוצאות הגדר, בעוד נשיא ארצות הברית בהחלט רואה את הממשלה המקסיקנית כאחראית חלקית לבעיה. הפרויקט האמריקני יהיה הרבה יותר מורכב נוכח היקפו, ונוכח הצורך להתגבר על התחכום והאמצעים העומדים לרשות המבריחים. קרטלי הסמים כבר חפרו מנהרות מאובזרות בחשמל, ואפילו פסי רכבות וקרונות, כדי להעביר את מרכולתם – סמים, ולפעמים גם כוח אדם.

אולם פרט לשאלה של היקף ודרגות קושי, מדובר בעמדה משותפת לישראל ולממשל החדש בארצות הברית. רעיון חופש ההגירה הפך לכלי ניגוח נגד המדינה הריבונית. אם ההחלטה הזאת באה על בסיס הכרעה דמוקרטית - כפי שאירע באיחוד האירופי, שרוב חבריו החליטו על גבולות פתוחים ביניהם – אז אכן זכותם של אזרחי האיחוד לגור ולהתפרנס בכל מדינה חברה. אולם הסיפור הוא אחר כאשר הדבר נעשה תוך עקיפת חוקי המדינה ונגד רצון אזרחיה. הנושא הזה עמד לדיון בבחירות בארצות הברית, וחלק מאלו שהצביעו לטראמפ עשו זאת כמחאה על תרועות ניצחון במחנה הליברלי, שבקרוב הלבנים הנוצרים באמריקה יהיו מיעוט בתוך ארצם נוכח דפוסי ההגירה.

כצפוי, עולה בוויכוח האזכור של יהודי אירופה, שמצאו שערים נעולים ערב השואה המתקרבת. פרופ' וולטר טען מיד שהבעיה העיקרית אז לא הייתה אי-קליטת ההגירה, אלא הפייסנות כלפי חוקי הגזע של היטלר ותוקפנותו שיצרו את הבעיה. גם בעיית הפליטים הנוכחית נגרמה עקב אדישות המערב לזוועות המתחוללות בסוריה. כמובן השוואת יהודי אירופה, שהפגם העיקרי שלהם היה רצונם להתערות בחברה, לאנשים שחלקם מגיעים במטרה להשתלט על החברה ולהניף את דגל האסלאם על ארמון בקינגהאם ועל הבית הלבן, היא מופרכת מיסודה. גם אהבת הגר המוזכרת בתורה, ושמתנגדי מדיניות טראמפ נזכרו בה, מוענקת למי שמקבל את כללי המשחק - כגון קיום שבע מצוות בני נח - וכאשר לא מתנהל מאבק על השליטה במדינה.

נכון, הצעדים של הממשל החדש נעשו בחופזה ויצרו אנדרלמוסיה. אבל לפעמים חייבים ליישר קו תוך כדי תנועה ולשחרר בהדרגה את הרסן לאחר תשעים ימי בדיקה, במקום לאבד שליטה ואז לנסות לריק להדק את השליטה מחדש.