ה', מה יהיה איתי? שכחת אותי?

האם הזוגיות נבנית מהפתיחות או הפתיחות מגיעה עם התפתחות הקשר הזוגי? נחמה ביטקובר עונה על השאלה.

נחמה ביטקובר , כ"ה בשבט תשע"ז

דייט לא מוצלח
דייט לא מוצלח
צילום: ISTOCK

"איזה שמיים יש הלילה" חושבת לעצמה שני בהתפעלות. בשביל שני, אין נחמה טובה יותר מלשבת לבד במרפסת הקטנה בדירה, להתבונן בשמיים זרועי הכוכבים עם כוס שוקו מפנקת. היא לא צריכה אף אחד בזמנים האלה. רק היא, המרפסת והשמיים.

"ה', מה יהיה איתי? שכחת אותי?", יוצאות פתאום המילים מהפה שלה. בקול רם. שני נבהלת לרגע, כאילו לא היא שדיברה.

אבל היא ממשיכה בכל זאת. "ה', מה בסך הכל אני רוצה? לבנות בית. למצוא את האהבה שלי. לחיות. אתה יכול לעזור לי." הגוש ששני מנסה כבר כמה דקות לבלוע בגרון מונע ממנה להמשיך לדבר.

שוב תחושת הזרות משתלטת עליה. היא לא מרגישה רצון להמשיך לדבר. זה מרגיש לה תפל. הכל כל כך חסר טעם.

כמו הדייטים שלה. אם היא הייתה צריכה לצבוע את ה"דייטים" שלה בצבע אחיד, זה ללא ספק היה אפור.

פגישה אחרי פגישה, היא מוצאת את עצמה תוהה מה היא בדיוק עושה כאן, ומתי לכל הרוחות זה ייגמר. מחייכת בנימוס, מדברת במקומות שצריך, יושבת על קוצים ומבקשת מהמלצר עוד כוס קפה.

כל זה לא מוביל אותה לשום מקום. אולי היא לא נפגשת עם הבחורים הנכונים. אולי אין לה את החברות הנכונות או ההורים המקושרים. מה שלא יהיה, זה פשוט לא עובד.

שני מסתכלת שוב בשמיים. אחד הכוכבים תופס את מבטה. הוא מאיר יותר משאר הכוכבים. אבל מסביבו היה חושך. "ממש כמוני" היא אומרת לעצמה בשקט. גם היא מרגישה שיש לה אור. שיש לה מה לתת, שיש לה עומק ועולם פנימי עשיר וכישרונות וחברות ולב אוהב... אבל היא עדיין לבד. והיא לא מבינה למה.

היא מנסה לשחזר את הקשרים שהיו לה בשנה האחרונה. רובם היו קצרים מאוד. לא יותר מארבע פגישות. ברוב המוחלט של הפעמים היא פשוט לא הרגישה שום רצון להיפתח, לספר, לשתף. לחשוף את העולם הפנימי שלה ולהשאיר אותו בידיים זרות, מרוחקות. היא לא הרגישה כמעט באף אחת מהפעמים שמשהו בה רוצה ליצור משהו עמוק יותר, פתוח וכנה עם הבחור שמולה. וזה הספיק לה כדי להחליט שהיא לא ממשיכה (או לצד השני להחליט ש"זה לא זה", מהר יותר ממנה).

היה גם את מיכאל. היא הייתה חייבת להודות, גם ברגע כנה שכזה, שאיתו זה היה שונה. היא מצאה את עצמה מחכה לפגישות. ולמרות הניסיונות שלה לצנן ולהרגיע את העניינים, היא ידעה בתוכה שהיא גם קצת מתרגשת ממנו.

אבל מיכאל אף פעם לא עבד לפי הכללים שלה. אחרי הדייט הראשון, לקח לו יומיים להתקשר. בשבילה אלה היו יומיים מורטי עצבים, עד כדי כך שהיא התלבטה כבר אם להתקשר בעצמה. ובסוף הוא התקשר, והיא כבר הכינה את עצמה כל כך טוב ל"היה אחלה, אבל...", ובמקום ה'אבל' הגיע "אז מתי נפגשים שוב?". הוא ידע להפתיע אותה, והצליח להוציא ממנה רגשות שהיא כל כך התאמצה לשלוט בהם. היא לא רצתה בשום אופן להיקשר למישהו, לפני שהאדמה תהיה יציבה מתחת לרגליים שלה.

אבל כמו אחרי הפגישה הראשונה, הוא המשיך להיות לא צפוי. ושני מצאה את עצמה מבולבלת. תוהה. מרוטת עצבים. לפעמים הוא היה שוכח להתקשר בערב. והיא, שהתאמצה להישאר זמינה, והסתכלה על הצג כל שעה, נשארה מאוכזבת ועצבנית בסוף הערב. למחרת הוא היה מתקשר, מתנצל ששכח. אבל משהו באמון שלה שוב נסדק. לפעמים היא הרגישה שההודעות שלו קצרות מדי, חסרות חיים. לא אמינות. לפעמים משהו בו היה מרוחק בפגישות. לא מסתכל עליה באמת.

כל דבר כזה היה מרחיק אותה עוד צעד ממנו. מכנס אותה עוד קצת לתוך עצמה. היא לא העיזה לפתוח יותר מדי, להכניס אותו לעומק שלה. היא רצתה לסמוך עליו, אבל הוא לא נתן לה. כל פעם היה משהו אחר, שגרם לשני להרגיש שוב קצת לא רצויה. לרוב, אלה היו דברים קטנטנים. מילה. משפט. מבט. אבל לשני היו חושים רגישים מאוד לדברים כאלה. והיא נשארה זהירה. צעד קדימה. שניים אחורה. לא מתקשרת, לא מגלה התלהבות.

חודש וחצי הם היו בקשר. אחרי כמה ימים שהוא לא התקשר (ושני חשבה שהיא הולכת להשתגע, ובכל זאת התאפקה ולא התקשרה אליו בעצמה), הוא ביקש להיפגש. וכמו ששני הרגישה כבר, הוא נפרד ממנה.

זה כאב, אבל לא מאוד. שני הודתה לקב"ה ולעצמה שהיא לא נחשפה יותר מדי. שהלב שלה לא נשאר בידיים שהופכות להיות זרות לחלוטין עכשיו. הייתה בפרידה הזו אפילו הקלה.

והדברים חזרו לרוטינה הרגילה. תקופת יובש, כמה הצעות, פגישות, טלפונים מנומסים, שוב לבד.

ועכשיו שני יושבת עם השוקו שלה במרפסת. אחרי עוד פגישה לא מוצלחת בכלל (אפשר להבין למה רעות חשבה שהבחור הזה יכול להתאים לה??).

והשמיים זרועי הכוכבים עוטפים אותה במרפסת, ושואלים ביחד איתה - למה??

*******************************

למה הקשרים של שני נראים ככה? מה קרה שם?

אף פעם אי אפשר לדעת בדיוק מה גורם לקשר להצליח או להיכשל. למרות זאת, הרבה פעמים נוצר דפוס מסוים של התנהגות שכדאי לשים לב אליו.

כדי שקשר יתקדם - צריך לעלות קומה בפתיחות, בשיתוף, בגילוי ובהתמסרות שלי לצד השני. בלי שיש קירבה ו"סוד" בקשר - לעולם לא תיווצר אהבה.

לפעמים זאת נראית דרישה כמעט לא הגיונית. זה כל כך לא פשוט להיפתח, לשתף, להכיל, לגלות, להתקרב - ואז להיפרד. ומי שהיו קודם קרובים כל כך, הופכים לזרים. ואני ממש שם, בתוך הקשר. עם עוד בחור ועוד אחד, ועוד אחד.

כמה אפשר?

בשלב הזה אני מתחילה לשמור על עצמי - כדי לא להיפגע. אני לא נפתחת, לא מתלהבת ולא מתרגשת עד שאני "בטוחה" בקשר.

אבל הרבה קשרים מסתיימים הרבה לפני שיש "ביטחון", דווקא בגלל שלא הייתה פתיחות וקירבה ועומק.

אם אני שומרת על עצמי - לא נפתחת עד שלא ברור לי שהוא ב''עניין'' ממש - אז אמנם אני לא נפגעת, אבל שום דבר גם לא מתפתח.

קשרים כאלה מאופיינים ב"אפרוריות", בשעמום ובזהירות גדולה.

אז מה עושים?

קודם כל, קשר צריך להתפתח בהדרגתיות. בהתחלה זה קשר קליל ופשוט, ולאט לאט משתפים ביותר חוויות, זיכרונות וחלומות.

בד"כ, יש לנו אינטואיציה בריאה ונכונה שאומרת לנו מתי כדאי לעלות שלב, מתי אפשר להתקדם.

אבל חשוב לדעת - שלפעמים מרוב שאני חוששת (בדר"כ זה בתת מודע) ליצור קשר עמוק שבסוף ייגמר, מרוב שאני חוששת להיפגע… אז האינטואיציה שלי קצת נפגעת.

אני מאוד שומרת על עצמי לא להתרגש, לא לחשוף ולא לגלות - גם אם הקשר כבר בשל לזה.

לפעמים החושים שלי נהיים יותר מדי מחודדים. כל דבר קטן שמעיד על חוסר עניין מהצד השני - גורם לי מיד להסתגר, לקחת כמה צעדים אחורה. האנטנות שלי נהיות מאוד מאוד רגישות, והקשר, שהיה יכול אולי להצליח - נגמר.

מה שצריך כאן, אין לזה מילים אחרות, זו ממש מסירות נפש. להסכים להיפתח, להתחבר ולהרגיש… כדי להצליח ליצור קשר עמוק, קרוב ואמיתי. זה קשה מאוד, אבל… בלי סיכון - אין סיכוי.

----

הכותבת היא ראש מכון "עומק הקשר" שע''י ''מכללה ירושלים''. מכון עומק הקשר הוא המרכז להדרכה ואימון לקראת זוגיות.