המלאכים מתל השומר

כששמעתי את השם טוביה ובתיה בשבוע שעבר נעשה בשרי חידודין חידודין. הרב אביחי קצין בטור מיוחד.

הרב אביחי קצין , כ"ה בשבט תשע"ז

הרב אביחי קצין
הרב אביחי קצין
גיא טייב

הימים ימי מלחמת שלום הגליל, לפני כמעט שלושים וחמש שנה.

המקום – מחלקת שיקום ב', שיקום אורטופדי, בבית החולים תל השומר.

מאז פרוץ המלחמה שינתה המחלקה את פניה. לא עוד חולים מבוגרים כתוצאה ממחלות שונות, אלא אוכלוסייה צעירה של חיילים צעירים ברוחם. רובם ככולם קטועי גפיים, רובם קטועי רגל, חלקם קטועי יד וביניהם גם קטועי שתי רגליים.

לא היתה אוירה קודרת במחלקה, היה זה מקבץ של אנשים בתחילת חייהם הבוגרים עם הרבה אנרגיה והומור. עם זאת, לא ניתן היה להסתיר גם צד אחר, זוהר פחות. ההתמודדות עם הכאבים. הצורך הנפשי של התמודדות עם מצב חדש בלתי צפוי והחששות המלווים אותו. כיצד נסתדר? כיצד נקים בית?

גם השהות הארוכה (במקרה שלי חצי שנה) בתוך בית החולים לא הייתה קלה.

על רקע התמונה זאת הופיעה קבוצה של מלאכים. קבוצה של כמה זוגות, רובם ככולם תושבי שכונת משה"ב בגבעתיים, שהיו מגיעים אלינו למחלקה מידי שבוע.

המטרה שהציבו לעצמם היא פשוט לשמח אותנו. מידי שבוע היו מוציאים את כל מי שמסוגל היה אל מחוץ לכותלי בית החולים. פעם למסעדה, פעם לאירוע שקיימו לכבודנו בבית הכנסת "גבורת מרדכי", פעם לסוכותיהם ברחוב הסוכות המפורסם ברח' טבנקין בגבעתיים ופעם למשחק של מכבי. שבוע אחרי שבוע בהתמדה. בחיוך ובסבלנות סוחבים את כסאות הגלגלים, מסייעים למי שצריך עזרה והכל שלא על מנת לקבל פרס.

בראש החבורה עמדו זוג אנשים קסומים בשם טוביה ובתיה. לטוביה הייתה זו המלחמה הראשונה שבה לא השתתף באופן פעיל, ומכיוון שחש שאינו יכול "סתם" לשבת בצד החליטו הוא ורעייתו לפתוח ביוזמה הזו.

מתנדבים רבים הגיעו אלינו לשיקום. אולם רובם ככולם, עשו זאת פעם אחת ותו לא. גם התנדבות חד פעמית היא דבר נפלא, אולם ההתנדבות הקבועה, זו שחוזרת על עצמה שבוע אחרי שבוע, הייתה משהו מסוג אחר לגמרי. קשה לתאר מה זה עשה לנו באותה תקופה של התמודדות.

עמדתי בקשר עם הזוג הנפלא הזה, טוביה ובתיה, גם כמה שנים אחרי השחרור מבית החולים. אולם מטבע הדברים כחלוף השנים לא נשמר הקשר הרציף.

כששמעתי את השם טוביה ובתיה בשבוע שעבר נעשה בשרי חידודין חידודין.

"בתאונת דרכים ליד מצפה רמון" כך קרא הטון המונוטוני של קריין החדשות, "בדרך לטקס סיום קורס קצינים של נכדם, נהרגו בני הזוג טוביה ובתיה מרגלית".

איני זוכר מתי מילא אותי צער כה גדול ללכתם של אנשים שלא ראיתי, מן הסתם, למעלה מעשרים שנה.

סמליות כואבת הייתה בעיניי בעובדה שטוביה ובתיה, שהמשפחה הייתה מרכיב כה דומיננטי ומשמעותי בחייהם, נקטפו במהלך נסיעה לכבודו של נכדם.כמה לא הופתעתי שרוח ההתנדבות והנתינה שלהם עברה לדור הנכדים הרוצים ששירותם הצבאי יהיה בצורה מיטבית.

בצאתנו מבית אבלים אנו נוהגים לומר לאבלים: "המקום ינחמכם..." כשהמשמעות הפשוטה היא הקב"ה, שהוא מקומו של עולם, הוא שינחם את האבלים. אולם חסידים נהגו להסביר שהמקום פירושו המקום שהותיר המנוח בליבות האנשים הוא זה שינחם.

דלו המילים לתאר את המטען שמאושפזי השיקום בתל השומר של חורף 83 נושאים בלבותם כהכרת טובה לטוב לבם ופועלם של מלאכי תל השומר בניצוחם של טוביה ובתיה מרגלית ז"ל.

חבל על דאבדין ולא משתכחין!