בשבע מהדורה דיגיטלית

הצלחה מתוקה

הזכייה במקום הראשון בתחרות הדבש העולמית לא גורמת ליעל פרבשטיין, בעלת מכוורת 'דבש קדומים', לטפוח לעצמה על השכם

חגית רוזנבאום , כ"ז בשבט תשע"ז

יעל פרבשטיין עם שניים מילדיה במכוורת בקדומים
יעל פרבשטיין עם שניים מילדיה במכוורת בקדומים
צילום: אישי חזני, סטודיו מרקם

בבית משפחת פרבשטיין בקדומים, הילדים מעדיפים ליקוק של כפית דבש על פני סוכריית טופי.

כשילד מצטנן או משתעל, הוא מבקש מעצמו קצת דבש להקלה על הצינון. ואת כוס התה – בטח כבר ניחשתם, לא ממתיקים שם באמצעות סוכר. אם חשבתם שמדובר בסתם עוד משפחה שעברה למתכונת חיים בריאה, קבלו גם את זה: בסלון הפשוט של המשפחה מרובת הילדים, תמצאו כאלה שמכינים שיעורי בית על השולחן, ולידם אחים גדולים יותר שמכינים שעוויות (ע"ע), מתיכים דונג דבורים או מכינים מסגרות עץ לחלות דבש חדשות. בארונות הפזורים ברחבי הבית, בין בגדים, צעצועים ומעילים, מסתתרים גם ארגזים עם צנצנות דבש בגדלים וסוגים שונים, ואפילו חתיכות אמיתיות של חלת דבש לאכילה. ואם עוד לא הבנתם את העיקרון, פשוט שבו מול הצילומים המרהיבים בסלון, שמתעדים את הדבורים, הפרחים ואפילו כוורת אמיתית במבט מבפנים, שכמעט גורמת לכם לשמוע את זמזום הדבורים העמלניות.

יעל פרבשטיין, אם המשפחה ובעלת מכוורת 'דבש קדומים', מאוהבת לגמרי בדבורים, בדבש, בפרחים ואפילו בכוורות. היא מריחה בהנאה אמיתית את חלות הדבש ואת חתיכות הדונג הטהור שמופק מהן, ונהנית להסביר לכל מי ששואל כל פרט בתהליך יצירת הדבש. על עצמה היא בכלל לא רוצה לדבר, מתרחקת מפרסום ולא אוהבת את החשיפה. אבל כשאנחנו מגיעות לדבר על הדבש, על הדבורים, על העבודה בכוורות בשדה ועל האהבה המשפחתית לתחום החקלאי המתוק הזה, המילים מתגלגלות מפיה מחויכות, לא מצליחות לעצור. "דבש זה אהבה", היא מסבירה, "מי שמתעסק בזה, עושה את זה מאהבה עמוקה למה שהוא עושה. אני מתייעצת עם הרבה דבוראים ותיקים ממני, ואנחנו שומעים גם מהם את אותו דבר".

אז למה בכל זאת היא הסכימה להתראיין? "בשביל המחמאה לארץ ישראל, לשומרון", היא חוזרת על המשפט הזה שוב ושוב במהלך השיחה. המחמאה הפעם מרגשת ומשמחת אותה במיוחד, שכן היא ניתנה משופטי תחרות "הצנצנת השחורה" – תחרות בינלאומית שבה נוטלים חלק דבוראים מכל העולם, ובסופה נבחר הדבש הטעים והאיכותי ביותר. בשבוע שעבר התבשרה פרבשטיין כי 'דבש קדומים' שבבעלותה זכה במקום הראשון בתחרות. אחריה היו נציגי יוון, ולמקום השלישי הגיעו נציגי האיים הקנריים. פרבשטיין לא יוצאת לחו"ל, ולכן לא הייתה נוכחת בתחרות עצמה. היא יודעת לספר שלתחרות מגיעות מאות דוגמיות של דבש מכל רחבי העולם, אותן טועמים השופטים - נציגים מעולם הדבש, מבקרי מסעדות, שפים ועוד.

"התחרות מתקיימת בצפון קרוליינה בארצות הברית, כך שהמייל על הזכייה נשלח אלינו בשעות הקטנות של הלילה", היא משחזרת. "בבוקר קמתי וראיתי את המייל, בהתחלה לא האמנתי. אפילו לא ידעתי שהגענו ל‑30 שעלו לגמר בתחרות".

איך ההרגשה לדעת שהדבש שלכם בקדומים זכה במקום הראשון בעולם?

"שמחתי על הזכייה. יש המון שמחה בזה שמכירים בעולם בטוב שיש פה. הסיפור הוא ממש לא אנחנו, הרי אין לנו שום יד ורגל בטעם של הדבש", היא מדגישה. פרט לתגובות הרבות והברכות שקיבלה עם היוודע דבר הזכייה, מה שהיה משמעותי בעיניה במיוחד הן השמחה והגאווה המקומית של היישוב קדומים כולו, מבוגרים ונוער כאחד. "כל אנשי קדומים שותפים לשמחה, הנוער שמח עם זה. כיף להם לגור במקום שהם יודעים שהוא מיוחד וטוב. הם גאים ביישוב שלהם". לתחושתה של פרבשטיין, זכייה עולמית כזו היא שמחה גם ליהודה ושומרון בכלל. "אני שמחה שרואים שהארץ פה מיוחדת. כמו שהיינות מיהודה ושומרון זוכים לתשבחות והכרה בעולם, עכשיו גם הדבש. זה בעצם שבח לכל הארץ".

למה בכלל חשבתם לשלוח את הדבש שלכם לתחרות בינלאומית?

"איזה מצחיקה את", היא צוחקת וכמעט תמהה על השאלה, "זו כזאת מחמאה לארץ ישראל, זה בכלל לא לנו. זה שכל העולם מכיר בטוב של ארץ ישראל, ושבארץ מכירים את הטוב המיוחד שיש בשומרון – זה מאוד מרגש ומאוד משמח".

אתם מכוורת צעירה יחסית, בת חמש-שש שנים. למה הערכתם שיש לכם סיכוי בתחרות?

"מאז ייסוד המכוורת, הדבש קיבל מחמאות יוצאות דופן. זה לא מחמאות לנו כמובן, אלא לברכה שה' נתן בהרי השומרון, לפרחים שיש פה. הכוורות שלנו נמצאות באזור קדומים בלבד, ולכן הדבש ייחודי לאזור הזה. זה דבש אחר ממש, הוא שונה בטעם, במרקם, בצבע. אולי שפים יכולים להגדיר את זה יותר טוב. אנחנו רק משתדלים לעבוד נכון ולשמור על זה טבעי בלי להרוס – ללא תוספת סוכר, ללא חימום, להשאיר אותו טהור ונקי כמו שהוא. אנשים החמיאו תמיד לטעם של הדבש, ושנים אני אומרת להם: אני שמחה על הזכות להוציא את הזהב הטוב הזה מהארץ".

בילוי זוגי מומלץ בכוורת

'דבש קדומים' עונה להגדרה יחידה מסוגה: מכוורת בוטיק משפחתית. העובדים היחידים במכוורת הם יעל, בעלה אלון ותשעת ילדיהם. מתברר שהילדים לא רק אוהבים דבש ומכירים את סגולותיו הבריאותיות, הם גם נסחפו בהתלהבותה של אמא ממקצוע הדבוראות והם שותפים מלאים לכל העבודה במכוורת. פרבשטיין מראה לי אפילו תיעוד מצולם של בנה חן בן הארבע (!) לבוש בחליפת כוורנים אמיתית, ואביו מסביר לו את מלאכת העישון של הכוורות. "אני יודע לעשות עשן", הוא מסביר בקול ילדותי כשהוא צופה איתנו בסרטון.

איך את מסבירה את זה שמשפחה שלמה נדבקת באותו חיידק חקלאי?

"זה התחיל מזה שכשלמדתי דבוראות הייתי חוזרת הביתה כל פעם בהתלהבות מטורפת, נואמת ומסבירה לילדים כל מה שלמדתי. מאז כל המשפחה נשבתה בזה. הם באים לעבוד איתי ועם בעלי, וברור שבתקופה האינטנסיבית ביותר של רדיית הדבש הם עוזרים. למעשה, בתקופה הזאת כל המשפחה מצטרפת, גם סבא וסבתא ודודים. חייבים אז להספיק הרבה בזמן קצר. אבל גם באמצע השנה הילדים באים לשדה לעבוד, עושים שעוויות (תבניות שעווה שעליהן ייווצרו חלות הדבש, ח"ר), הם כוח עבודה של ממש. הם לומדים את זה, עוזרים לנו, שמחים וגאים בזה שהם דבוראים".

מלבד העזרה של הילדים, העבודה בעיקרה היא זוגית, של יעל ואלון לבדם. העבודה המשותפת של בני זוג עם הדבורים היא לטעמה חוויה זוגית מיוחדת, ואף מומלצת לאחרים: "אני ואלון כל הזמן עובדים שם יחד. זו עבודה זוגית מומלצת וכיפית בטירוף. עובדים יחד בלי מסיחים, באווירה שקטה ורגועה. אי אפשר לשמוע רדיו או שום דבר אחר כשעובדים. זה זמן איכות פשוט כדי לדבר".

האופי המיוחד והמשפחתי של 'דבש קדומים' אינו תוצאה של מחסור בידיים עובדות או בתקציב למשכורות. הוא נובע מהחלטה מושכלת ומתוכננת של פרבשטיין, עוד בטרם יצאה לדרך. "לא מדובר פה בקריירה אישית שלי", היא מבהירה, "זו דרך חיים של משפחה".

איזו דרך חיים מנחילה העבודה של ייצור דבש?

החיוך הרחב של פרבשטיין מלמד שמדובר בשאלת יסוד מבחינתה, והיא מגוללת את משנתה הסדורה בנושא מראשיתה: "במשך שנים רציתי להיות חקלאית. זה דבר מאוד חשוב בעיניי לחיזוק הקשר שלנו לארץ ישראל. יש גם חשיבות לעצם זה שהאדם יעסוק בעבודת אדמה. בנוסף לכך, אני רואה בזה יסוד משמעותי בחינוך הילדים. יש משהו בחקלאות שנותן הבנה והסתכלות אחרת על החיים.

"למשל, אתה זקוק לגשם, וזה דבר שבו אתה תלוי בה' לחלוטין. כמה גשם יירד, איפה, מתי. אם יש שרב – אתה לא יודע אם יהיו פרחים בשביל הדבש או לא, זה לא תלוי בנו בכלל. תפילת הגשם בשמיני עצרת זו תפילה שפתאום אתה ממש מבין איך היא תשפיע עליך כל השנה".

פן חינוכי נוסף שהיא רואה בחקלאות הוא מוסר עבודה: "חשוב לילדים לדעת להתאמץ". העבודה החקלאית גם "מאוד מקשרת אותם למקום שהם חיים בו. הם מאוד גאים בכך שהם בקדומים, בשומרון, ועוסקים בדבש דווקא פה".

אבל פרט לערך החקלאות בכלל, פרבשטיין מוצאת לימוד מיוחד בענף הדבוראות בפרט: "יש גם המון דברים אצל הדבורה עצמה. כשאתה לומד עליה, אתה מופתע והמום מנפלאות ה'. את יודעת שהדבורה מנופפת 170 פעמים בשנייה בכנפיים שלה? מלכת הדבורים מסוגלת למדוד במחושים שלה הבדלים של עשרות מילימטרים בין תא לתא", היא מספרת בהתפעמות, "היא גם מחליטה אם ייצא לה זכר או נקבה בכל הטלה. לשם ההשוואה, האם אישה יכולה להחליט אם ייצא לה בן או בת?".

פרבשטיין ממשיכה בתיאור עובדות נלהב שמייחד את הדבש דווקא: "הצוף, למשל, זו נטו בריאה של ה'. אף אחד בעולם לא יכול לייצר צוף. זה לא מדהים? משאב טבע שמיוצר רק על ידי ה', ורק הדבורה מכל היצורים בעולם יכולה לייצר ממנו דבש. האדם לא יכול לייצר מכונה שתפיק מהצוף דבש. אני יכולה לנאום על זה שעות", היא עוצרת לרגע ומחייכת. מסתבר שלא מעט אנשים שמתעניינים בתחום זוכים ממנה למענה דומה, מפורט ומלא התפעלות מכל טיפה של צוף.

אימהות במקום רפואה

השיחה עם פרבשטיין נערכת בנינוחות בסלון הבית בשעת צהריים. הילדים טרם חזרו מהמסגרות והבית שקט, אבל מעיד על חיים תוססים של יושביו. פרבשטיין לא ממהרת לשום מקום. היא מעולם לא בחרה לה קריירה או מקצוע תובעני, למרות כישוריה. ליתר דיוק, היא אפילו ויתרה על כך מבחירה בשל הרצון להיות אמא במשרה מלאה.

היא גדלה בקדומים, בת להורים שהגיעו להתיישב במקום שנתיים בלבד לאחר היווסדו. היא התחנכה בבית הספר ובאולפנה המקומיים, ומעידה ששנות נערותה היו ספוגות באהבת ארץ ישראל שחלחלה לעורקיה. "ספגנו את זה בצורה טהורה, אהבת הארץ כמו זו שהחלוצים היו מדברים עליה. ממש ככה". כתלמידת אולפנה חלמה על לימודי רפואה והשתלבות במקצוע. "אמא שלי אמרה לי: כמו שאני מכירה אותך, את לא תהיי רופאה של מרשמים, את תרצי להיות כזו שמשקיעה. תחשבי טוב, כי זה או זה או משפחה". ופרבשטיין אכן חשבה טוב. אחרי השירות הלאומי היא נישאה לאלון והשניים התגוררו בישיבת כרם ביבנה, שם למד. בהמשך עברו לקדומים בעקבות חיבור עמוק של אלון לישיבה הגבוהה ביישוב, ופרבשטיין מצאה את עצמה שוב מהלכת במחוזות ילדותה.

היא נרשמה לאוניברסיטה אבל החליטה לוותר על הרפואה. "החלטתי שאני רוצה להיות עם הילדים. זה לא ויתור", היא מדגישה, "בחרתי במשהו שחשוב לי יותר. זה מה שאני רוצה וזה מה שהיה נכון לי לעשות". בתום השנה הראשונה באוניברסיטה היא עמדה ללדת, ואז החליטה לעזוב את הלימודים לחלוטין, "כי רציתי שהילדים יהיו בבית. עד היום אני לא מתחרטת".

לא במקרה היא בוחרת בניסוח "רציתי שהילדים יהיו בבית". פרבשטיין מגדלת את ילדיה בחינוך ביתי, בדרך כלל עד גיל חמש. אבל גם אלו שיוצאים לבית הספר, מוזמנים מבחינתה להישאר בבית בכל יום לפי בחירתם. "אני שמחה שהם נשארים בבית כשהם רוצים, הם יודעים שהם רצויים ואהובים כאן כשהם נשארים". פרבשטיין בוררת בזהירות את מילותיה כדי שלא תובן בטעות מדבריה נימת ביקורת על אחרים. "זה לא מתוך זלזול בבית הספר. יש לי הערכה גדולה מאוד למורים. הם נותנים לילדים המון. אבל אני מאוד מאוד מחזיקה ממה שהילד מביא איתו מהבית. זה בסיס להכול, הוא יהיה טוב יותר בחיים, בבית הספר, לעולם, לאנשים אחרים – לפי מה שהוא קיבל מהבית". המשמעות היא שרוב השנים היא הייתה עם ילד אחד או שניים, ולעתים גם שלושה בבית. אם מוסיפים את ילדי בית הספר שבוחרים להישאר בבית ביום מסוים, היא יכולה לבלות את הבוקר גם עם חמישה ילדים בסלון.

"להישאר בבית זה לא אומר שאין מחויבות", היא מסבירה, "אבל צריך לחשוב עם ראש פתוח". כך למשל, ילדים שנשארים בבית משתלבים בעבודות השוטפות – מבישול ושטיפת כלים, ועד ליציאה לעבודה עם הדבורים. "יש פה גם משחקים זהים לאלה שבגן, מדי פעם אני גם מלמדת משהו. כמה אחוזים יהיו מכל דבר – זה גמיש. אני מאמינה מאוד בזה שילד גדל בבית. כי ילד במעון צריך כל הזמן להילחם על מקומו, על הצעצועים שהוא רוצה, על תשומת הלב של הגננת. אני לא אומרת את זה מתוך זלזול, אבל זה מה שיש. כשהילדים שלי בבית, אז אני כאמא מעבירה את המסרים שאני רוצה להעביר להם, ודווקא בשנים שהוא הכי מתעצב, הוא כמו פלסטלינה בגיל הזה. אז למה שמישהו אחר יעצב אותו במקומי?".

החשיבות של אמא בבית, היא מוסיפה, נוגעת לילדים המתבגרים באותה מידה שהיא מפתחת את הצעירים. "זה מאוד חשוב להם. הפניות הנפשית והסבלנות שיש לאמא להקשיב להם, לדבר איתם ועוד".

פרבשטיין לא מסתפקת בחינוך הביתי, אלא דוגלת גם בהנקה מלאה, כשמבחינתה הגבול יכול להיות גם גיל ארבע. הנגזרת לחייה הפרטיים הייתה שנים שבהן הניקה שלושה ילדים במקביל. באותה עוצמה שבה דיברה על הדבורים ועל החינוך הביתי היא מסבירה כיצד ההנקה תורמת להתפתחות הפיזית, הרגשית והשכלית של הילד, ומעידה כי היא נוכחת לגלות את ההשפעות החיוביות על ילדיה.

גשר בין קדומים לשדה בוקר

תוך כדי הריאיון, הנייד של פרבשטיין מצלצל יותר מפעם אחת. לקוחות ששמעו או קראו על 'דבש קדומים', בלי הבדלי מגזר או מיקום גיאוגרפי, מתקשרים ישירות אליה ומבקשים לברר על רכישת מוצרי הדבש. בלי מזכירות, משרד מסודר או סוכני מכירות, פרבשטיין משיבה לפונים בפשטות ובשמחה, רושמת את פרטיהם ומסבירה להם בסבלנות על האפשרויות השונות. הפרבשטיינים לא מתאמצים לשווק את עצמם, מה שמנוגד בתכלית לאופיים הצנוע, ועם זאת – מתברר שהסחורה לא נשארת אצלם אף פעם לצבור אבק על המדפים.

הצעד הראשון של פרבשטיין בעולם הדבוראות נזקף לזכות בעלה אלון, המשמש כסמנכ"ל חברת בנייני בר אמנה. הוא ידע על חלומה רב השנים לעסוק בחקלאות, וכשנתקל יום אחד בכתבה על דבוראי צעיר מהבקעה, הודיע ליעל: "זה בשבילך". באותו זמן נפתח באוניברסיטת אריאל קורס דבוראות על ידי ד"ר עזריה לופו, דבוראי בעל ותק של עשרות שנים ממושב עדנים. אלון הגיע הביתה והודיע ליעל: "רשמתי אותך לקורס". היא חזרה מהשיעור הראשון בעיניים בורקות, והברק לא עזב אותן עד היום. "זה היה קורס נהדר. לופו שונה ממני כמעט בכול: הוא סבא, הוא ותיק בתחום, הוא לא דתי", ובכל זאת נוצר ביניהם חיבור מקצועי מתמשך. "הוא מקצועי, בעל ידע וניסיון רב שנים. הוא לימד את התחום היטב, וגם אחרי הקורס כל הזמן ליווה אותנו בכל בעיה ושאלה בעבודה במכוורת. הוא אמר לי אז: 'אני יכול ללמד אותך כל מה שאני יודע, אבל את השטח פה - תצטרכו ללמוד בעצמכם'. לא היו אז מכוורות עבריות בשומרון", היא מסבירה, "מדובר בדרכי עבודה שונות ובאקלים אחר".

יעל ואלון למדו את השטח ואת העבודה לאט לאט, תוך שהם זוכים לליווי מקצועי של דבוראים ממחוזות שונים לחלוטין. אבל החיבור לדבש יצר גשר טבעי מעל כל פער. היא מציינת את שמותיהם של שלמה באסל ורן דהן (רנדי), כמי שליוו אותם בנוסף לד"ר לופו. באסל הוא דבוראי מאזור לכיש, בעל ותק וכישרון רב בתחום, "הוא הדריך אותנו ותמך בנו. כשחשבנו שמשהו לא טוב, הוא עודד וחיזק. הוא הקדיש לנו המון זמן וסבלנות בשיחות טלפוניות להסברים". דהן הוא חקלאי ממדרשת בן גוריון שבנגב, "קמנו בלילה והגענו אליו בזריחה כדי לפגוש אותו". מאז נמשך גם איתו קשר של הדרכה טלפונית, "ומעבר להסברים שלו, רכשנו חבר של ממש. אנשים היו נכונים להסביר לנו מכל הלב, כי הדבש זה ג'וק כזה, אז שמחים להסביר ולהדריך אחרים".

נושא החרם על מוצרי יו"ש בעולם או הסתייגות דומה בישראל פגש אתכם פעם?

"עד כה לא נתקלנו באנטישמיות. היו אצלנו מבקרים מהולנד שדווקא מאוד שמחו לקחת מהדבש שלנו לארץ שלהם. בארץ, כשאנחנו קונים ציוד מדבוראים, אף פעם לא נתקלנו בשאלות כמו 'אתם מהשטחים?', לא הגענו לשיח הזה. אנחנו, בכל מקרה, מאוד גאים בכך שאנחנו מפה ולא מסתירים את זה. זה כתוב ממש על התווית של הדבש, שהוא מיוצר בהרי השומרון. הרי הדבש הוא כזה בזכות העובדה שהוא מכאן".

Hagitr72@gmail.com