בשבע מהדורה דיגיטלית

התערוכה המוחרמת הגיעה לבית הנשיא

אחרי שבאוניברסיטת תל אביב סירבו להציג אותה, הוזמנה התערוכה של קבוצת האמנים מיישובי הר חברון לביתו של נשיא המדינה רובי ריבלין

שמעון כהן , כ"ז בשבט תשע"ז

יצירות שהן מעל לוויכוח הפוליטי. התערוכה בבית הנשיא
יצירות שהן מעל לוויכוח הפוליטי. התערוכה בבית הנשיא
צילום: מארק ניימן, לע"מ

בטקס מיוחד ובמעמד הנשיא ראובן ריבלין ורעייתו הושקה השבוע התערוכה 'פעמי רוח' ובה יצירותיהם של אמנים מיישובי הר חברון. אלא שהדרך למשכן הנשיא הייתה ארוכה, ולא בכל מקום היא התקבלה בספר פנים יפות.

סיפורה של התערוכה התחיל כבר לפני כשנתיים, אז היא נקראה 'שבעת הקנים' ואמורה הייתה להיות מוצבת בלובי של הספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב. בכירים באוניברסיטה, אנשי אקדמיה, תרבות ורוח ששמעו על הרעיון זעמו, ודרשו למנוע את הצבתה בתואנה שמדובר באמנות פוליטית. אוצרת התערוכה, האמנית נורית גזית, מנהלת מרכז האמנים 'מיתרים', ניסתה להבהיר שאין כל אלמנט פוליטי בנופים ובדמויות שבציורים, אולם ההתנגדות באוניברסיטה גאתה, והצבת התמונות הותנתה בהסרת הכיתוב שהעיד על מקורן הגאוגרפי של היצירות ועל סיפור חייהם של האמנים המציגים.

שנה לאחר מכן חיפשה גזית מקום אחר להציב בו את התערוכה ומצאה לשם כך את היכל שלמה בירושלים. לתערוכה הזמינה באופן אישי את מיכאל בוזגלו, חבר ועדת התרבות והחינוך של משרד החינוך, שקבע באותם ימים שאין אמנות בימין, כדי להוכיח לו את ההפך. בוזגלו הבטיח שיגיע, לא לפני ששמע שלא יצטרך לצלוח את הקו הירוק למען התערוכה, אך משום מה לא קיים.

גזית החליטה לנטוש את המאבקים האמנותיים-פוליטיים הללו ולהתמקד ביצירה, אך במקביל המשיכה לחפש מקום ראוי להצבתה של התערוכה בשנה שלאחר מכן. "חשתי שנוכל להגיע גם לתצוגה במשכן הנשיא", היא מספרת. מייל פשוט ששלחה למשכן הנשיא ובו גוללה את סיפור התערוכה ואת הרוח המיוחדת שלדבריה היא מביאה, נענה בחיוב שבועות אחדים לאחר שנשלח, כשכבר כמעט שכחה ששלחה אותו. את תוצאת המייל ההוא קיבלנו השבוע בבית הנשיא.

היצירות, היא מדגישה, אינן עוסקות בהתמודדות עם השכול, עם טרור ועם מציאות פוליטית ומדינית מורכבת. "מדובר בנופים שהם נופי הר חברון וביצירות רוחניות מתוך נקודת מבטם האישית של האמנים. הנשיא התעניין והתעכב ליד כל יוצר שהסביר על היצירה שלו. הוא אמנם ציין שהוא לא מבין באמנות ורעייתו מבינה בתחום יותר ממנו, אבל הייתה תחושה שהאירוע מתקיים לא לפרוטוקול בלבד. היה בזה משהו מחבר", מספרת גזית.

אחרי ספריית האוניברסיטה, היכל שלמה ובית הנשיא, מה היעד הבא?

"החלום שלי הוא ליצור תערוכה משולבת של אמנים מימין ומשמאל, תערוכה שתציג יצירות שהן מעל הוויכוח הפוליטי. אני מנסה לקדם מהלך כזה אבל בשמאל מסרבים. שיתוף הפעולה היחיד שלהם איתנו הוא בחרמות שהם מחרימים אותנו, אבל אני עוד מאמינה בחלום.

"את מרכז האמנים 'מיתרים' הקמתי לאחר שהבנתי שיש הרבה שקר בהתבוננות על יצירות. ההתבוננות כיום מעורבת בהיבטים רבים של קליקות, קשרים, אינטרסים ופוליטיקה. רציתי מקום שבו יצירה תיבחן רק בממד האמנותי. לא מעניין אותי מיהו האמן אלא מהי היצירה", אומרת גזית ומעירה כי גישה שכזו החלה מאפיינת גם את מבטם של אנשי ימין על אמנות. "לצערי זה קיים גם בציבור שלנו. נוצרות חבורות שמכניסות אליהן יוצרים מתוך שיקולים זרים, שיקולי מעמד חברתי ואינטרסים. חוויתי זאת על בשרי. מסתבר שכמו שבכל דבר אנחנו מחקים את העולם החילוני, כך גם בעניין הזה יש חיקוי של הבוהמה החילונית. נוצרת בוהמה דתית שמתנהלת לפי כללים זרים ולא לפי ערכה של היצירה".