שרת המשפטים איילת שקד והשופטת מרים נאור
שרת המשפטים איילת שקד והשופטת מרים נאורצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

דוד מינץ, יעל וילנר, יוסף אלרון וג'ורג' קרא שמונו לבית המשפט העליון הם פשרה סבירה בהחלט בנסיבות שנוצרו.

שרת המשפטים איילת שקד יכולה בהחלט לקבל את הקרדיט על חסימתם של שורת מועמדים בעייתיים מאוד, שהיו עלולים לחזק את הקו האקטיביסטי הבעייתי בבית המשפט העליון.

למעשה, איש מיקיריהם הבולטים של שופטי בית המשפט העליון לא נבחר לכהונה הרמה, לא מעט בזכות מאמצים רבים שעשתה שרת המשפטים.

השופט ד"ר דוד מינץ נחשב גם בקרב חבריו השופטים לשמרן, דעותיו ימניות והוא מתגורר ביישוב דולב שבבנימין. השופטת יעל וילנר היא באופן מפתיע מועמדת חוצת מחנות, ובחירתה גם היא איננה מסמנת ניצחון לשופטים. בחירתו של השופט יוסף אלרון לבית המשפט העליון היא אולי לא ניצחון מובהק לאגף השמרני, אולם היא בהחלט הפסד צורב לאגף האקטיביסטי של שופטי העליון. זהו הפסד צורב במיוחד למי שעשויה על פי שיטת הסניוריטי להתמנות לנשיאה, השופטת אסתר חיות. מי ש"לא קורץ מהחומר הנכון" לטענת חיות, נבחר על אפה וחמתה, וכידוע "אין שמחה כשמחה לאיד". השופט קרא יחליף את השופט ג'ובראן על כס השופט הערבי, ובהתחשב בנסיבות, בחירתו אף היא פשרה נסבלת.

שקד לא רשמה כאן ניצחון ענק, אבל הישג יפה היא בהחלט יכולה לזקוף לזכותה. האגף השמרני של בית המשפט העליון בהחלט רשם חיזוק יפה. כעת צריכה שקד לשקול ברצינות רבה ערעור על שיטת הסניוריטי. יש סיבות טובות מאוד לנסות לדאוג לכך שהשופטת חיות, הבולטת באגף האקטיביסטי מקרב השופטים שימשיכו הלאה בבית המשפט העליון, לא תהיה הנשיאה הבאה. המאבק בנושא זה יהיה קשה, אך גם אם הוא ייכשל יהיה בו ערך בפני עצמו.

בין הדין ובין הצדק

העונש שנגזר על אלאור אזריה, 18 חודשי מאסר, פחות ארוך מהתחזיות.

בית הדין הצבאי מתח את העונש לקולא כמה שהיה אפשר, אך הרשעתו של אזריה בהריגה לא הותירה לבית הדין ברירה. עונש נמוך מזה לא היה אפשר לגזור.

דינו של אזריה נחרץ כבר בשעות הראשונות שאחרי הירי, ברגע שהוחלט להעביר את עניינו מהמישור המשמעתי למישור הפלילי. סנגוריו עשו לא מעט למענו, וגם אם טעו פה ושם בדרך, אפשר בהחלט לומר שהם ניסו למצות את כל האפיקים שבהם ניתן היה להגן על המעשה במישור הפלילי. בסופו של דבר, ברגע שנפתחה החקירה הפלילית תוצאתה הסופית הייתה בלתי נמנעת. המשפט הפלילי איננו מכיר ב"מובלעות", והעובדה שמדובר בזירת פיגוע איננה משפיעה על המשפט הפלילי, מעבר למצב הדברים האובייקטיבי במקום כזה. בית הדין הצבאי הכיר בכך שמדובר בחייל שהגיע לזירת פיגוע בחברון המתוחה והנפיצה ביטחונית, ולא באדם שטייל בתל אביב ביום אביב בהיר. אולם בסופו של דבר לנגד עיניו של המשפט הפלילי ניצבים אך ורק המעשה ונסיבותיו הקונקרטיות. יש מי שיאמר שמדובר בעיוות, מצד שני יתכן שטוב שכך. בסופו של דבר המשפט הפלילי הוא אחד היסודות החשובים של הסדר החברתי, והוא חייב להיות יציב, ברור וצפוי.

את אותה כברת דרך שבית הדין הצבאי לא יכול ללכת, צריכה לעשות הרשות הצבאית שבידיה להמתיק את העונש ולהקל בו. בגלל ייחודיותו של המשפט הפלילי הצבאי אי אפשר לדון בחנינה לאזריה לפני שפסק הדין יהפוך לחלוט. אם אזריה וסנגוריו יחליטו לערער הוא ייאלץ לשבת בכלא עד לתום הערעור. אולם אם אזריה לא יערער, או לחילופין מיד לאחר הערעור, יגיע העת להקלה בעונש. מאחר שאזריה הוא חייל, הנושא מוטל קודם כול לפתחה של המערכת הצבאית, בשלב זה לפתחו של אלוף הפיקוד ואם יהיה ערעור – לפתחו של הרמטכ"ל. המערכת הצבאית היא זו שצריכה להציב מסר ברור לפיו חייל קרבי בחברון איננו עובר אורח בתל אביב, ולכן אי אפשר להסכים עם מצב שבו הוא ישב זמן משמעותי בכלא.

אם שר הביטחון ליברמן הוא אכן שר ביטחון, ואם הוא אכן עומד מאחורי אמירותיו עד עתה, הוא חייב להבהיר את הדברים באופן ברור. ההודעה שפרסם ליברמן לאחר גזר הדין הייתה רחוקה מלהספיק. אסור שאלאור ישב בכלא יום אחד מעבר למינימום הנדרש כדי להעניק לו הקלה בעונש. כל תוצאה אחרת תהיה אולי ביטוי של דין, אבל לא תהיה ביטוי של צדק.

פרס ישראל: הבעיה היא בשיטה

כמו בכל שנה, כך גם השנה התפרסמו במהלך חודשי החורף שמותיהם של הזוכים בפרסי ישראל בענפיהם השונים. הפרס, כמובן, יחולק רק ביום העצמאות, אך זה לא מנע כבר כעת את פרסום והבלטת העובדה שבין כל הזוכים שהוכרזו עד עתה אין אף זוכה ממוצא מזרחי ואף זוכה ערבי. כדרך העולם, מיד לאחר הפרסום פרצה גם המהומה. מבין שרי הממשלה בלטו השר אריה דרעי והשרה מירי רגב שהובילו את המחאה הפוליטית בעניין. אליהם הצטרפו ח"כים ממפלגות שונות, אישי ציבור, וכל הסט הרגיל.

אולם העמדת הביקורת על הנקודה העדתית מחמיצה שאלה רחבה יותר שחייבת לעלות לדיון: איך נבחרים הזוכים בפרס ישראל? המציאות כיום היא שפרס ישראל מחולק אמנם בטקס חגיגי וממלכתי על ידי נשיא המדינה, ראש הממשלה ושר החינוך, ומי שאחראי עליו הוא שר החינוך, אולם בפועל זהו פרס שמוענק על ידי הגילדות השונות ליקיריהן. ועדות הפרס השונות, הממונות במשרד החינוך, מייצגות גילדות, חלקן הגדול אקדמיות. כתוצאה מכך מי שזוכה בפרס הם תמיד יקיריהן של הגילדות, חברים באותם מועדונים אקדמיים סגורים שעשייתם ואישיותם אהודה על חבריהם.

קחו למשל את פרס ישראל בתחום חקר מחשבת ישראל. ראשית צריך לציין שהזוכה, פרופ' יהודה ליבס, ראוי לכל הדעות לפרס שיקבל. ליבס הוא אחד החוקרים הבולטים במחשבת ישראל, ואם יש שאלה שצריך לשאול בהקשר זה היא אולי למה רק עכשיו, על סף גיל 70, הוא זוכה בפרס (קשה שלא לתהות אם אין לכך קשר לדעותיו הימניות הידועות מזה שנים, ואין כאן המקום להאריך).

אז איפה הבעיה? בראש ועדת הפרס שהחליטה להעניק לליבס את הפרס עמד פרופ' משה אידל, זוכה פרס ישראל בעצמו (לפני 18 שנה). ליבס ואידל הם בני אותו שנתון, שניהם חברי סגל לשעבר באוניברסיטה העברית, ושניהם מתלמידיו הבולטים של פרופ' גרשום שלום ז"ל. עד כאן הקשר בין השניים נשמע אולי טכני, העניין הוא שגם הידידות ארוכת השנים בין השניים איננה סוד באקדמיה. פרופ' אידל סיפר בהרצאה בכנס שנערך במשותף לכבודם של השניים, כי הפעם היחידה שביקרו יחדיו את פרופ' שלום, לפני עשרות שנים, הייתה כאשר באו לבקש ממנו שלא יתחיל בהליכי מינוי של אחד למרצה קבוע באוניברסיטה בלי חברו, גם אם משמעות הדבר היא דחייה מסוימת במינוי. אין ספק שכמחווה הדדית בין ידידים זה דבר יפה, אך מנגד זה מדגים את הבעיה בשיטה.

נדגיש שוב, פרופ' ליבס הוא זוכה ראוי ביותר, הבעיה איננה בו אלא בשיטה. העולם האקדמי הישראלי הוא קטן וצפוף, וכאשר הגילדות מעניקות את הפרס לחבריהן מצבים כאלו הם בלתי נמנעים. שר החינוך בנט, לטיפולך.

***הפינה הכלכלית***

המדד לא אמין

במשרד האוצר לא חיכו רגע. מיד לאחר פרסום מדד מחירי הדירות של הלמ"ס, שהראה ירידה מסוימת במחירי הדירות בחודשים נובמבר-דצמבר 2016, כבר החלו החגיגות. למען הפחות מעודכנים שביניכם נציין שעל פי מדד הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ירדו מחירי הדירות בחודשים אלו ב‑1.2 אחוזים. לכאורה מדובר בבשורה טובה לכל מי שרוצה לרכוש דירה. מחירי הדירות המאמירים הפכו לנטל מעיק מאוד על הזוגות הצעירים בישראל. כל שינוי במגמה יסייע הן לרוכשים הצעירים והן לאוכלוסיית משפרי הדיור, אוכלוסייה שיחסי הציבור שלה טובים פחות. אלא שלמרבה הצער כבר כעת אפשר לקבוע שאין בנתונים הללו מענה אמיתי לשאלה האם מחירי הדירות באמת ירדו בחודשיים הללו.

סיבה ראשונה לספקנות היא שיטת המדידה של הלמ"ס. אוסף של אינדיקציות שנאספו לאורך השנים האחרונות, מלמד ששיטת המדידה של הלמ"ס לא טובה מספיק. כך למשל עבודה שפרסם בנק ישראל לאחרונה מלמדת שנתוני התחלות הבנייה שמפרסמת הלמ"ס באופן שוטף מוטים באופן עקבי כלפי מטה. בניגוד למצב הנורמלי שבו העדכון בדיעבד של הנתונים מראה פעם על טעות קטנה למעלה ופעם על טעות קטנה למטה, במקרה הזה הטעויות אינן כה קטנות והנתון מוטה באופן עקבי כלפי מטה. אגב, גם בלמ"ס יודעים שיש בעיה במדידה. ועדה מיוחדת שמונתה על מנת לגבש נוסחת מדידה חדשה תסיים בקרוב את עבודתה, ויש לקוות שאחרי הפנמת המסקנות וביצוע השינוי הנדרש אמינות הנתונים תהיה גבוהה יותר.

במקרה הספציפי הזה ישנה עוד סיבה לחשוד בנתונים. לאחרונה אסרה הממשלה על השמאי הממשלתי לפרסם מדד מחירי דיור משלו, מדד שאותו נהג לפרסם מדי רבעון במשך שנים. יוזם האיסור היה משרד האוצר, למרות שהשמאי הוא איש משרד המשפטים. בתגובה החליטה לשכת השמאים, גוף וולונטרי שבו חברים שמאים רבים בישראל, לערוך מדד משלה על פי פרמטרים דומים למדד השמאי הממשלתי. התוצאה של המדידה שלהם, שפורסמה השבוע, שונה מתוצאת מדידת הלמ"ס ומעידה דווקא על עליית מחירים ברבעון האחרון של 2016.

ופרט לכל הנתונים הללו יש לציין את העובדה שעל פי נתוני משרד האוצר, חודש דצמבר האחרון היה חודש של שפל בעסקאות הנדל"ן. באוצר ראו את השפל הזה בעין חיובית אמנם, אך כל מי שמכיר את הדרך שבה מתנהגים שווקים, יודע שבעקבות כל שפל מגיעה גם גאות. שאלת השאלות היא כמובן מה יקרה כאשר מספר העסקאות ישוב לעלות. אם עדיין המחירים ימשיכו לרדת ולכל הפחות לא ישובו לעלות, אז יהיה מדובר בהישג.

לתגובות: [email protected]