אורי אורבך ז"ל
אורי אורבך ז"לצילום: פלאש 90

1

הרבה לפני שהפכתי בעצמי לעיתונאי עקבתי בעניין רב, כמו רבים במגזר הדתי, אחרי עבודתו התקשורתית של אורי אורבך ז"ל, שהשבוע מלאו שנתיים לפטירתו.

אהבנו לשמוע את הדעות שלנו מנוסחות בשנינות חיננית, שמצד אחד ריככה אותן ומצד שני גם הוסיפה להן עוצמה. אהבנו לשמוע את זווית הראייה המיוחדת שהייתה לו לא פעם על אירועים ותופעות. אהבנו לקרוא אותו בתקשורת המגזרית, ועוד יותר אהבנו כשהוא ייצג אותנו – כך ראינו את זה – בתקשורת הכללית. היום יש לציונות הדתית כמה וכמה דוברים רהוטים בתקשורת, אבל אורי בזמנו היה כמעט היחיד. הוא מעולם לא נטש את התקשורת המגזרית, אבל בעיקר הפך למנהיג בלתי רשמי ומתווה הדרך של אנשי התקשורת הדתיים שהלכו אל התקשורת הכללית.

לשיא השפעתו הגיע בתוכנית 'המילה האחרונה' ששודרה אז בפריים-טיים של גל"צ. נכון שהצמידו לו נציגי שמאל לשם איזון, אבל אורבך היה שם הדומיננטי. הוא הושפע מהם מעט והשפיע עליהם הרבה. לא במקרה עירית לינור ואברי גלעד כבר מזמן לא נחשבים לאנשי שמאל. הוא בא לתוכנית על תקן דוס מחמד של החילונים - אחד מהמושגים הרבים שהוא המציא - והיום עמיתיו לתוכנית הפכו לחילוני מחמד של הדתיים.

נהנינו מההזדהות שלו עם המגזר הסרוג ומחיצי הביקורת החדים שירה כלפי חוץ, ומתוך כך ידענו להקשיב גם לביקורת שהפנה לא פעם כלפי פנים.

כאשר אורבך ערך והפיץ את המוסף הסאטירי 'הלחי השנייה' דאגתי, בשבתי כאברך בכולל בנווה דקלים, לקבל אחת לחודש חבילה להפצה ביישוב. כאשר התחלנו לגלגל את היוזמה שהובילה להקמת העיתון 'מקור ראשון', אורבך היה אחד הראשונים שפגשתי כדי להתייעץ מה נכון לעשות וכיצד. מעולם לא יצא לי לחלוק איתו מקום עבודה, אבל אי שם בימי עבודתי כעורך 'מקור ראשון' יצא לי להשתתף יחד איתו בישיבות עבודה מחכימות.

לא אדלג על כך שהיו לי גם לא מעט נקודות מחלוקת איתו, בענייני תקשורת ובעניינים תורניים, אידיאולוגיים ופוליטיים, מיעוטן פומביות ורובן מאחורי הקלעים. אבל לא בזה באתי לעסוק הפעם.

2

לפני תשע שנים, כאשר אורי אורבך החליט לעבור מהתקשורת לפוליטיקה, התקשיתי להזדהות עם החלטתו. נטיתי לייחס אותה יותר לתחושת מיצוי ודריכה במקום לאחר שנים של עבודה תקשורתית, ופחות ליכולת להביא תרומה מרחיקת לכת למערכת הפוליטית. כאשר התפרסמה החלטתו לרוץ לכנסת ברשימת הבית היהודי, קיימתי איתו ריאיון קצר שהתפרסם בטור זה.

בין השאר שאלתי אותו: "בעבר אמרת 'הטובים לתקשורת'. האם חציית הקווים שלך אל המערכת הפוליטית היא לא הפקרת עמדה משפיעה, שבה אין לך תחליף, לטובת תפקיד שגם אחרים יוכלו וישמחו למלא אותו?" ואורבך השיב: "הביטויים 'חציית קווים' ו'הפקרת עמדה' לקוחים מעולם המלחמות. גם אני נוהג להשתמש בהם לצרכים עיתונאיים, אבל במקרה הזה אני רק עובר לתחום אחר של השפעה. אני עדיין חושב שהטובים לתקשורת, אבל מילאתי את תפקידי שם 25 שנה, ולא התחייבתי למות עיתונאי. אנשים עושים שינויים. היום גם המצב בתקשורת יותר טוב מבעבר, ולא עליי המלאכה לגמור. המעבר מתקשורת לפוליטיקה הוא גם מאוד מקובל. אני חושב שעדיין 'הטובים לתקשורת', אבל לא נורא אם כמה לא טובים כמוני עוזבים לפוליטיקה. היחס לפוליטיקה כעיסוק מלוכלך הוא סוג של נבואה שמגשימה את עצמה. ללא ספק היום יש לי תחליף בתקשורת".

סיימתי אז את הריאיון באיחולי הצלחה, אך גם באמירה שאם אורבך לא ייבחר ונוכל להמשיך לשמוע אותו ברדיו – גם כן לא נצטער.

3

רבים מציינים כגולת הכותרת בקריירה הפוליטית של אורבך, שנגדעה בגיל 55, את כהונתו כשר במשרד לאזרחים ותיקים. הוא התמסר לתפקידו זה והצליח להפתיע ביוזמות שנגעו לאזרחים ותיקים רבים והעלו את המשרד הקטן על סדר היום הציבורי. חשובה לא פחות תרומתו המכריעה לשני מהלכים פנימיים בפוליטיקה הדתית-לאומית, שהביאו לשיא את כוחה הפוליטי של הציונות הדתית. המהלך האחד הוא הבאתו של נפתלי בנט אל מפלגת הבית היהודי כדי להריץ אותו בפריימריז לראשות המפלגה. המהלך השני הוא ההסכם לריצה משותפת של שתי המפלגות, הבית היהודי והאיחוד הלאומי.

אני לא לגמרי מסכים עם דבריו של אורבך שבתקשורת יש לו מחליפים. מה שבטוח, גם בהנהגת הבית היהודי חסרונו ניכר. הבית היהודי הפתוח והמתחדש יצא לדרך עם הנהגה משולשת – בנט, שקד ואורבך. שקד היא נציגת החילונים במפלגה, שהצליחה להפוך גם לחביבת הדתיים. בנט דתי, אבל קצת אאוטסיידר ולא ממש מעורה במגזר. אורבך, הצלע השלישית, מבוגר משני חבריו ביותר מעשור, היה מצד אחד סוג של מבוגר אחראי ומצד שני איש הקשר אל המגזר, הבקיא והמקושר. אורבך היה שותף מלא להחלטה האסטרטגית לפתוח את רשימת הבית היהודי גם למועמדים שאינם דתיים. אבל בהיעדרו נראה שהנהגת המפלגה איבדה את נקודת האיזון בין פתיחות למגזריות.

בשנתיים האחרונות נראה כי נפתלי בנט הולך ומתרחק במודע ממחויבות ופעילות למען האינטרס המגזרי של הציבור הדתי-לאומי - ציבור הבוחרים המובהק שלו. הציבור הדתי-לאומי מצפה, למשל, לקיצוץ דרמטי בשכר הלימוד הגבוה והמעיק במוסדות הלימודים שלו. בעבר בנט הבטיח לטפל בנושא. אורבך עצמו התחייב לפתור את הבעיה כאשר כוחו הפוליטי של הבית היהודי יגיע לעשרה מנדטים. בקדנציה המשותפת הראשונה של אורבך ובנט היו לבית היהודי 12 מנדטים, ושכר הלימוד בישיבות התיכוניות ובאולפנות קוצץ בעשרה אחוזים. בקדנציה הנוכחית לבית היהודי יש אמנם פחות מעשרה מנדטים, אבל נפתלי בנט הוא שר החינוך. הוא יכול לשרת את בוחריו ולהביא להוזלה משמעותית נוספת, אבל הוא לא עוסק בכך. יש נושאים אחרים על סדר יומו, ובעיקר – הוא בורח במודע ובמוצהר מעיסוקים שיבליטו את שיוכו המגזרי. בנט נושא את עיניו אל ראשות הממשלה, והוא מעריך שתיוג מגזרי יפגע בסיכוייו להגיע לשם.

4

אני לא יכול להוכיח את זה, אבל נראה לי שאם אורבך עוד היה לצדו של בנט הדברים היו מתנהלים אחרת. כמבוגר אחראי ומפוכח הוא היה עוזר לבנט להתאזר בסבלנות, לדחות סיפוקים ולרסן את האמביציות האישיות שלו. הוא היה מסביר ליו"ר מפלגתו שהחתירה כעת לראשות הממשלה היא מוקדמת מדי ולא ריאלית. שקודם עליו לצבור ניסיון נוסף ולהוכיח את עצמו בתפקיד מדיני בכיר, כשר הביטחון או שר החוץ. ולשם כך, עליו למצות קודם כול את הפוטנציאל האלקטורלי של הבית היהודי במתכונתו הנוכחית, ולצמוח בהדרגה עד ל‑15 או 20 מנדטים.

אורבך היה מסביר לבנט שהוא צבר לא מעט החלטות וצעדים שנויים במחלוקת, ושאין לו מספיק הישגים כדי להלהיב את בוחריו. שהבית היהודי יוכל להשיג הרבה יותר אם נתניהו לא ירגיש שבנט מאיים על מנהיגותו. שלמרות יכולות השיווק המופלאות שלו, לא לנצח הוא יוכל למכור לבוחריו הישגים לא ברורים עטופים בצלופן נוצץ, ושההתרכזות שלו בשאיפה לראשות הממשלה פוגעת ביכולתו להביא הישגים גדולים יותר.

שהנטייה המוגזמת שלו לכיוון הליברלי בנושאים דתיים כבר עלתה לו באובדן מנדטים, ולא לנצח הציבור התורני יסכים להסתפק בהובלת התחום המדיני באופן מוצלח. שהפתיחות לציבורים נוספים היא אמנם מבורכת, אבל היא לא יכולה לבוא על חשבון דאגה לקהל המצביעים המובהק, שאין לו מישהו אחר שידאג לו. שזה לגמרי בסדר אם כשר החינוך הוא מקדם את לימודי המתמטיקה, אבל לבוחריו המובהקים יש ציפיות משלהם. שהציבור הסרוג הוא ציבור חלוצי מוביל בסט רחב ומגוון של משימות לאומיות, ולכן הדאגה לצרכיו איננה אינטרס מגזרי צר.

5

"לא התחייבתי למות עיתונאי" אמר אורבך בריאיון הנ"ל לעיתון 'בשבע'. הוא עבר לפוליטיקה, מת בדמי ימיו כשר בממשלת ישראל והובא למנוחות בהלוויה ממלכתית. הוא חסר לנו בתקשורת. הוא חסר לנו גם בפוליטיקה.

לתגובות: [email protected]