כשרבי אריה לוין נישק ממתקים

23 שנים חלפו מאז הלך לעולמו שמחה הולצברג ז"ל, 'אבי הפצועים'. פרקים מקורותיו של האיש שריגש אומה שלמה מספר לערוץ 7 בנו.

שמעון כהן , ב' באדר תשע"ז

ממתקים קדושים
ממתקים קדושים
צילום: נתי שוחט. פלאש90

היום (שלישי) יצוין מלאת 23 שנים לפטירתו של שמחה הולצברג, 'אבי הפצועים', שעל מפעלו למען פצועי ונכי צה"ל ובני משפחותיהם קיבל את פרס ישראל.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם בנו, הפעיל החברתי אפרים הולצברג, המספר על הדמות שחי לאורה ובצילה הגדול.

את דבריו פותח הולצברג דווקא בציון מקום קבורת אביו, "ה' עזר לי למצוא לו מקום מנוחה ליד מקום מנוחת מורו ורבו רבי אריה לוין שאליו הביא אבי את הפצועים והוא שאמר לו שבזכותם תבוא הגאולה ושיתמסר לסייע להם ולעודד אותם".

על ראשיתו של הקשר בין אביו לרבי אריה לוין מספר הולצברג כי השניים עשו שותפות בניהם בקניית ממתקים לפצועים. אביו רכש ממתקים בחמישים לירות וסיפר לרב כי עלותם הייתה רק עשר לירות, מה שהתגלה בשלב מאוחר יותר. כשהגיש לו שמחה הולצברג את הממתקים "רבי אריה לוין נישק את הממתקים ואמר לו שזה קידוש ה' ושיתעסק בזה, ואבי ניגש למשימת חייו ובמשך 27 שנה קיים אותה עד היום שבו הוא נפטר במיתת נשיקה במהלך טקס הזיכרון לחללי אוטובוס הדמים".

מכאן עובר הולצברג לסיפור לידתו וילדותו של אביו המנוח: "הוא נולד בגטו ורשה לאמו, ציפורה הצדקת, שהייתה נותנת את הכרית שלה להכנסת כלה. בסרט ש'יד ושם' עשו עליו מסופר כיצד כילד הוא סיכן את עצמו והלך לעבודות כפייה כדי להביא מעט לחם הביתה. פעם הוא הצליח להבריח קילו שוקלד לבישול. באותו זמן היו מאות מתים ברחובות. הוא הבריח את השוקולד בסרבל העבודה שלו, ואמא שלו במקום לשמור את זה לשבוע ימים שברה רגל של השולחן כדי להבעיר ובישלה את השוקולד בסיר של מים ואמרה לו להביא את כל הילדים הרעבים מהבניין ונתנה לכל אחד כוס שוקו במקום לדאוג לעצמה לבעלה ולילד שלה. עם חינוך כזה הוא גדל".

ממשיך אפרים הולצברג ומספר על אביו שנים קדימה, כאשר הוא עצמו היה חלק מהחסד הגדול של אביו: "כשהתחתנתי עם אשתי הגענו לשבע ברכות בסוכה של אבי. היה שם קצין הנדסה פצוע צה"ל שכל אצבעותיו נקטעו, ללא רגלים, עיוור ששמע רק עשרה אחוז באוזן אחת. אבי עודד אותו ללמוד משפט עברי והביא את פרופ' ליבאי שיבחן אותו. היה לו קול גרוני מפחיד. אשתי ראתה אותו וכמעט התעלפה. אמרתי לאבי 'אבא, אתה מכיר כל כך הרבה פצועים ואתה בוחר להביא את הפצוע המזעזע ביותר'. הוא השיב לי ואמר שלהזמין אושפיזין זה להזמין את זה שאף אחד לא רוצה להזמין אותו, ולא את זה שנחמד להזמין".

עוד הוא מספר סיפור שפרטיו הושלמו לו בשלב מאוחר על ידי הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל: משרד הביטחון ארגן אירוע בר מצווה משותף לשלושים יתומי מלחמות. לאחר הטקס עברו חתני השמחה וקיבלו מתנות מארגונים שונים בהם חב"ד, מהצבא, משרד הביטחון וכו'. גולת הכותרת הייתה מתנת שעון 'סייקו' לכל אחד מבני המצווה, אלא שהסתבר שלאחרון חתני האירוע לא נותר שעון. מארגני האירוע הבטיחו לו שבתוך שבוע יגיע לביתו שעון שכזה. על ידו של שמחה הולצברג היה ענוד שעון קרטייה ששוויו עשרת אלפים דולר, שעון אותו קיבל במתנה מאיש עסקים עשיר מאוד ובמשך תקופה ארוכה היו רבים שרמזו לו שהשעון אינו מתאים לאופיו, אך הוא חיפש את ההזדמנות למסור אותו למי שזקוק לו וכל אותם ימים השעון "בער" על ידו, כהגדרתו של אפרים הולצברג.

כאשר ראה שמחה הולצברג את אותו ילד שאינו מקבל שעון כשאר הילדים ומובטח לו שבעוד שבוע יקבל אחר, לחש לרב מרדכי אליהו שמן הסתם בראשו חולפת מחשבת שאם אביו לא היה נהרג לא היה זקוק לכך המעמד המביך הזה ויש בכך משום 'יתום ואלמנה לא תענו', "מיד הוא קרא לאותו ילד, חלץ את השעון שלו ואמר לו 'אני נותן לך שעון יקר יותר מכל השעונים שיש כאן כפול שלוש. תגיד לאמא שתשמור על השעון הזה' והוא היה כל כך מרוצה שהוא התפטר מהשעון הזה...".

על ההערכה הרבה לה זכה אביו מכלל המגזרים הוא מספר: "את הסוד הוא למד מרבי אריה לוין. כשהייתי מורה בממ"ד הבנתי שכשאתה אוהב תלמיד הוא אוהב אותך, כך גם הוא, כשהעניק אהבה לפצועים החזירו לו. הוא היה מדבר עם קיבוצים של השומר הצעיר על ארץ ישראל השלמה וקיבלו ממנו, כי ידעו שזה מגיע מלב אוהב".

"מסירות הנפש שלו הייתה בקנה מידה של אדמו"רים", אומר הולצברג ומספר סיפור קטן מימי ילדותו שלו: "הוא היה סוחר אמנות ופעם אחת הוא עשה עסקה טובה ורצה לרכוש דירה ולתת אותה חצי לי וחצי לאחי. תוך כדי הדרך לבנק טפחות רגליו נשאו אותו לבית החולים תל השומר, שם בביתנים הישנים מימי האנגלים שכב חייל שהיה משותק לגמרי. מהתקרה נפלו עליו חתיכות טיח והוא לא יכול היה להזיז את ראשו. אבי הזדעזע וניגש למנהל המחלקה ואמר שיש לו בכיסו כסף שנועד לילדיו, אבל אם הוא מבטיח שהמחלקה תשופץ הכסף יעבור אליו. הוא נתן לו כמה עשרות אלפי דולר ולנו הוא אמר 'קינדרלך, אתם לא יודעים איזו מצוה עשיתי בכסף שלכם'. לא היינו במדרגה שלו. זה היה עבורנו תשעה באב. מאוחר יותר הבנו איזו גדלות נפש כמו אותם אדמו"רים שנתנו לנזקקים כספים שנועדו לילדיהם".

"גדלתי בבית שבו היו אנשים חולי נפש, אנשים שלא התקלחו זמן רב. גם לא ידענו מהי סעודת שבת נורמאלית. אבי וחברו הטוב, דב שילנסקי, הקימו בית תמחוי שבו אכלו כל המשוגעים של תל אביב, ניצולי שואה, ואנחנו, אני ואחי, היינו המלצרים".

שמחה הולצברג ז"ל היה גם חלק מהמאבק נגד ההשלמה עם גרמניה: "אבי זכר שהוא היה ניצול שואה ממשפחה מאוד ענפה. כשהוא הגיע לארץ הוא לא הבין איך קורה שישראל שכחה את השואה וקבוצות כדורסל מגיעות מגרמניה לשחק בישראל, ושמקיימים קונצרטים של וגנר. שערותיו סמרו מהבושה והכלימה. הוא יצא והפגין בכל מקום. כשלמדתי בישיבת הכותל נעצרנו על המחאות הללו. זה לא נתן לו מנוחה, וממנו למדתי למחות ולהפגין על כל דבר שאינו ראוי".

היום (שלישי) תתקיים העלייה לקברו של שמחה הולצברג ז"ל בשעה 15:00 בבית הקברות סנהדריה שבירושלים.