משנשאל רבי זושא מה יענה כשיגיע לבית דין של מעלה וישאלו אותו מדוע לא היה כמשה רבנו, ענה: "אותי לא ישאלו אם הייתי משה רבנו, אותי ישאלו אם הייתי זושא".
במהלך חיינו אנחנו אוגרות עוד ועוד דימויים, לבושים, מסכות - ולא אחת קורה שאנחנו אוחזות בדימוי עצמי כלשהו ונוהגות על פיו. אנחנו מתחפשות לאיזושהי דמות שמשהו במהלך חיינו גרם לנו להבין שכך זה נכון, ומאז כל כוחות הנפש מנסים להצדיק את דבקותנו בדימוי הזה.
בתחפושת
בעולם התזונה יכול לבוא הדבר לידי ביטוי בכמה אופנים. לפעמים אנחנו מספרות לעצמנו, וגרוע מכך - מאמינות לסיפור, בדבר אי יכולתנו להשתנות: "אני כזו וכזו וככה אני... כך נולדתי, ואין לי אפשרות לשנות את זה". במקרה כזה, שינוי הוא בגדר נס. אם את באמת חושבת שטבעך לא יכול להשתנות – אזי אין שום מניע שיכול להוביל אותך לקראת צעד ראשון של שינוי.
היבט נוסף נוגע להזדהות שלנו עם שיטה זו או אחרת. קראנו באיזשהו מקום על שיטה שמשהו בה פורט על מיתרי נפשנו. אנחנו לומדות את פרטיה - ותוך זמן קצר אנחנו חסידות החצר... מקפידות על קלה כחמורה, ומקפידות על כל שאר השיטות מתוך רצון לחזק את בחירתנו המצומצמת.
עם הזמן אנחנו הולכות ומתרחקות מעצמנו, הולכות ומזדהות עם תחפושת שלא הולמת את מידותינו. הפער בינינו לבין עצמנו מזמן נפילות שיכולות לגרור אחריהן הלקאה עצמית, אי אמון בעצמנו ואפילו ייאוש. שוב אנחנו מוכיחות לעצמנו, כביכול, שאין לנו תקנה.
נוסטלגיה
דבר אחר שעלול לקרות הוא שהפער בינינו לבין הדימוי שאנחנו מבקשות לאחוז בו הוא כה גדול, עד שמראש אנחנו אפילו לא מנסות לצמצם אותו. מין מבט נוגה אל האופק הבלתי מושג או מבט נוסטלגי אל העבר הרחוק.
מכירה את פריט הלבוש הזה בארון, שכבר מזמן לא עולה עלייך, עוד רגע הוא כבר קטן על מידותיה של בתך המתבגרת, ויחד עם זאת כל סדר בארון מזכה אותו בלטיפה רכה ובצביטה בלב? אולי יום אחד עוד אחזור ואלבש אותך, למרות שבשכל את מבינה שזוהי שטות. אחיזה לא מציאותית בדמיון מתעתע.
וכבר נאמר שהמרחק הגדול ביותר בעולם הוא המרחק בין המוח ללב, בין כל מה שאני יודעת בשכל למה שאני עושה בפועל. וככל שהפער בין המוח ללב גדול יותר – כך התסכול, תחושת אי הנוחות המקננת בתוכי והספק באשר ליכולותיי לעשות שינוי הולכים וגדלים. אי האמון בעצמי מוליד שורה של חשדות באשר לכל ניסיון להתחיל משהו חדש. ובמקום לעצור ולבחון מחדש את התחפושות שאני עוטה על עצמי, אני הולכת ומנסה את מזלי ברכישת תחפושת אחרת. אני לומדת עוד שיטה, שומעת עוד מורה, ומגדילה עוד יותר את הפער בין המוח ללב.
צמצמי פערים
באורות הקודש (ד, עט) ממשיל הרב קוק את המוח והלב (=הרגש) למאורות השמים – השמש היא המוח, השכל, המאור הגדול, והלבנה היא הרגש. ראינו קודם כי הפער בין המוח ללב גורם לקונפליקט, לאי נוחות קיומית, לאי אמון בעצמי. הדרך לצמצום הפער היא קודם כול ההכרה בקיומו.
נסי להתבונן על כל תחומי חייך בכלל, ועל תחום המזון שבא אל פיך בפרט, ואתרי את הפערים הקיימים בין כוחותייך הפנימיים. לדוגמה, את יכולה לראות איך למרות שאת יודעת שגלידת וניל עם עוגיות גורמת לך לפצעונים את בכל זאת קונה אותה (ואוכלת כמובן) מדי שבוע, או איך למרות שאת יודעת שקפה זה לא בריא את מרגישה טוב מאוד כשאת שותה אותו, או איך למרות שאת מאוד רוצה לרדת במשקל ולמרות שקראת עשרות מאמרים על חשיבות הפעילות הגופנית – את לא מצליחה להניע ולהתחיל שגרה של הליכה, ובכל פעם שמישהי מציעה לך להצטרף אליה את מקבלת פיק ברכיים או נזכרת בערימת הגיהוץ שמחכה לך.
לגייס את הלב
אחרי שאיתרת את הפערים, הדרך לצמצם אותם כבר קלה יותר. צמצום הפער יכול לבוא על ידי בירור וחיזוק הרצון מחד וקבלה עצמית מאידך.
בבירור הרצון אנחנו שואלות את עצמנו מה באמת אנחנו רוצות, ולמה אנחנו רוצות את זה. האם זו תחפושת שהולמת את מידותינו, או שייכת לעבר הרחוק, או בכלל לשכנה? לפעמים נגלה שזהו רצון מקולקל או לא מציאותי, וירידה מהעץ תסייע לנו לצמצם את הפער.
בירור הרצון מחזק את הלב. הוא מזכיר לנו שזו בחירה ולא הכרח המציאות, ומניע אותנו לפעולה ומעשה, כי זה בשורש קיומנו. ואז הלב מסכים. הוא מבין, וגם אם מתעוררת תאווה כלשהי, זכירת הרצון מסייעת לנו להשקיט את להבתה.
ומכאן - לקבלה עצמית, התבוננות על כל מה שהשגתי עד כה (גם אם הצלחתי להפחית קוביית שוקולד אחת - זה הישג) וקבלה שאני עדיין בדרך. אז הפער לא יגרום לי לנקיפות מצפון, ואם כבר חרגתי מדרכי אהנה מהחריגה בלי ייסורים או הלקאות עצמיות. והכי חשוב – אפטר ממסכות מזויפות, מתחפושות מגוחכות או מדימוי עצמי שאינו שייך לעצמיותי. אתקרב לעצמי באמת.
פורסם בפנימה