באר הנשים השורדות, כך קראתי בלבי לבריכה הקטנה שמחברת אותי מהטמאל הצבעוני אל הרחוב הראשי. ובכל פעם שהייתי חוצה את המקום הייתי עוצרת ומתבוננת בהן, והיה לבי מתרחב.
עשרות נשים ולא גבר אחד. כמו עומד בטבורה שלט בלתי נראה ובו כתוב: "אין כניסה לגברים".
כובסות היו את הבגדים המוכתמים. מקרצפות את הסדינים הלבנים בבורית הקשה. חופפות את שיער ראשן בירוקת המים. מרכלות על בעל סורר ועל שכנים זועפים. שוחקות זו לזו בעיניים עייפות.
במרכזה של הבאר היו עולצים הילדים יחד. שישים דקות של חסד שבהן היו שוכחים את עול החיים הנכרך סביב צווארם הצעיר. מתיזים זה על זה בועות פשוטות של ניקיון שמח.
עם השנים למדתי לזהות אותן בשמות ובצבעים: סורמילה אדומת הסארי, שריתה מנוקדת הפנים, סנתה עבת הבשר, מינה הלוחשת לילדים ולליטה ארוכת הצמה.
אט אט הן החלו לי לקרוא אליהן. משתפות אותי בפיסות חיים קטנות. פורסות עצמן בפניי, פרוסה אחר פרוסה.
בכל פעם מחדש הרגשתי שאני נעטפת בעולם סודי וקסום של נשים שורדות. נשים חזקות.
הרגשתי איך הבאר הזאת שמושכת אותן אליה בכל בוקר מחדש היא באר מים חיים בשבילן. איך כמו מגנט הן שואבות את הכוח זו מזו קודם שעליהן לשוב אל החיים. סורמילה אל הבית הבית הקטן המט לנפול, לליטה אל האיש המכור לטיפה המרה, מינה אל התינוק הרעב שאין לאל ידה להשביעו, וסנתה אל החמות הרודה בה ביד ברזל.
כל אחת וסיפור החיים שלה. כל אחת וסיפור ההישרדות שלה.
* * *
באר הנשים הייתה הראשונה להיפגע ברעידת האדמה הקטלנית.
קרני השמש שריקדו בשמי התכלת בצוהרי אותה שבת חיזרו אחר הפתחים והצריפים, והביאו אל הבריכה הקטנה את נשות השכונה כולן. נשים וטף שנמשכו כמו מגנט אל ירוקת המים החיים כל כך.
* * *
הרבה אני חושבת עליהן. על הרגעים האחרונים שחוו קודם שהתגלגלו אליהן הסלעים וקרס עליהן מלון הדרכים העצום שממול.
רואה אותן שוחקות זו לזו, כובסות את הבגדים המוכתמים, מקרצפות את הסדינים הלבנים בבורית, חופפות את שיער ראשן בירוקת המים, מרכלות על שכנים זועפים. השמש מחממת אותן ברגעים אחרונים של חסד, ופתאום... פתאום אינן עוד.
ארבעים גופות משו כוחות ההצלה מבין ההריסות העצובות. בפאתי הבריכה נמצאו גם אלו של חברותיי: של סורמילה אדומת הסארי, של שריתה מנוקדת הפנים, של מינה הלוחשת לילדים, של סנתה עבת הבשר ושל לליטה ארוכת הצמה.
חובקות היו זו את זו, ואת הפעוטות שגופם נלכד בין הסלעים.
* * *
לאחרונה החלו שוב לרדת לשם ילדי השכנים, מגששים את דרכם בינות לאבנים. מי יודע, אולי ישובו הביתה אל האימהות היושבות בחצר על התבן וילחשו על אוזנן שיקומו עכשיו על רגליהן, ייקחו את הבורית ואת הילדים ויבואו אחריהם.
כי יכול להיות שהבאר שלהן עוד נושמת. יכול להיות שעוד יש להן מקום בעולם לשרוד בו.
פורסם ב''פנימה''