בשבע מהדורה דיגיטלית

כשהלב צורח מכאב וגעגוע

בגיל 5 התייתמתי מאבא וחשבתי שמאז אני מחוסנת, עד שבשבוע שעבר הרב אדלשטיין נפטר וכל החוסן שהיה בי התרסק. פרידה מהרב אדלשטיין זצ"ל

איה קרמרמן , ד' באדר תשע"ז

ראה אל הלב. הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל
ראה אל הלב. הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל
צילום: יעקב כהן, פלאש 90

איך נפרדים מאדם אהוב? איך מסבירים במילים את עוצמת הקשר, את כוחם של הרגשות, את האהבה? איך מכילים את החוסר?

חשבתי שאת כל אלו אני יודעת לעשות היטב. כאחת שחיה עם בור פעור תמידית של יתמות מגיל חמש, חשבתי שעניין הפרידה הפך לעורי השני. טעיתי. אוי, כמה טעיתי.

ביום חמישי שעבר בשעה שלוש, בעלי צלצל ואמר שתי מילים שהצליחו לרסק כל חוסן שטעיתי לחשוב שיש בי: "הרב נפטר". שתקתי. מגיל חמש, מהרגע שאמי הכניסה אותי ואת אחותי למיטה שלה ואמרה לנו "אבא נפטר", אני מנסה להכין את עצמי לגרוע מכול. למעשה כל חיי, לא משנה באיזה מצב, גם בתרחישים הפשוטים ביותר של החיים, האינסטינקט ההישרדותי שלי תמיד מתכונן לפרידה. פרידה שתכפר על זו שלא זכיתי לה, רק לא להיתפס שוב לא מוכנה. וזה יותר משנה שהרב היה חולה, כך שעל פניו אני אמורה להפנים שהפרידה הזאת עומדת על הפרק, אלא אם השוכן במרומים יחליט לחוס על כולנו ולתת לרב חנינה מייסורי המחלה. ולא, לא, לא. בבקשה לא.

שאני אתייעץ עם רב?

התשובה שלנו לא זרמה בקלות. היו לנו אין סוף התנגדויות חיצוניות, אך בעיקר פנימיות. באנו ממקום טוב, מהצלחה. באנו מלאי אגו. בכלל לא רצינו לבוא, או לשוב. זו הייתה הנשמה שלא השאירה לנו ברירה, ופשוט התעוררה ובעטה מפנים החוצה. סירבנו להיכנע, ונתנו פייט כל עוד יכולנו. התכחשנו והתנגדנו בכל מאודנו לרעיון התשובה. רק כשהביטה בי במראה אישה לבושה בבגדים צנועים עם כיסוי ראש, יכולתי להוציא מהפה את המילים "חוזרת בתשובה". ובכל התהליך הזה, ומכל הדברים שנראו לי חסרי היגיון, שלא לומר על סף הסגידה ואיבוד הדעת, הכי חסר היגיון ואולי אפילו פרימיטיבי היה ללכת להתייעץ עם רב. מה זה להתייעץ עם רב? מה יש לו להגיד שאני לא יודעת? מה, אני חסרת דעת? מי הוא שיכתיב לי את חיי? ולמה אני בכלל נותנת כזה כוח למישהו אחר? כל הקונספט נשמע לי הזוי מכף רגל ועד ראש.

ואז פגשנו את הרב אדלשטיין, שאני לא מאמינה שאני צריכה לכתוב עליו זצ"ל. כשפגשנו אותו נמסו טענות ההיגיון וההתנגדויות. רק מלראות את מאור עיניו, הנשמה רצתה לדבוק בצדיק, לחפש את קרבתו, להצטופף תחת כנפיו וברכותיו. אני, שבלקסיקון שלי לא היו קיימות המילים יראה וענווה. אני, שכל מהותי הייתה מרדנות וחוסר קבלת מרות, במבט אחד בפנים הקדושות הבנתי מה זו קדושה ומהי יראה. בעיקר הבנתי מה זה אומר להיות יהודי. ואם להיות יהודי זה אומר להידמות לרב, לשם אני צועדת.

ובכלל, להגדיר אותו כרב בלבד זה לחטוא לאמת. האמת היא שזכיתי להיות חלק מצאן מרעיתו של צדיק עצום וצנוע, איש חסד, איש עם מתיקות התורה בכל מידותיו ודיבורו, בעל מאור פנים שאין שני לו. זכיתי. הוא היה עמוד הענן שלי שמוביל את דרכי במדבר, חזרה לבית אבא בבטחה. זכיתי שהוא היה יועץ הכליות שלי, שתמיד אפשר היה להישען על האמונה שלו כששלנו מעדה. על הראייה הרחבה שלו שכולה תורה, ולצאת מפגישה איתו נקייה מספקות. זכיתי שהיה מתיר האסורים שלי, שמעולם לא אמר לא. זכיתי להרגיש ילדה שלו. כמה שהוא דאג והרגיש יחד איתנו את הקשיים וההתלבטויות. שמח בשמחות שלנו, כאילו היו שלו. אם זה כשהוא רקד עם הילדים בחלאקה, בירך אותם כסבא בחגים, עזר לקטנים בנטילת ידיים לפני סעודה, שלח ברכות ומזל טובים בכל הזדמנות. אם זה כשהוא הזמין אותי לביתו כל שנה בערב ראש השנה, כי בעלי טס לאומן והרב לא רצה שאהיה לבד. ואם זה שהרב שלח לי את צלחת הסימנים שלו, כי הילדים נרדמו על הספה בבית ולא הגעתי.

איך אפשר להתגבר?

באנגלית יש ביטוי שאומר "ביי דה בוק". ללכת לפי החוקים. אבל בעיניי יש משהו גבוה מזה. לרב הייתה יכולת נדירה, ללכת על פיך, "ביי יו". הוא ראה את הלב שלנו, שמע הכול, ובחיים לא שפט. לא במילה, לא במבט. רק הכיל, קיבל, חייך, קירב. תמיד ידע לומר את המילה המדויקת לאדם שעמד מולו, לפי מדרגתו. באין סוף אהבה, חמלה וחסד. את הרחום ביותר, השם שלח מתנה לרחוקים ביותר. לבעלי התשובה שהיו זקוקים לאבא, שינתב לנו ברכות את הדרך החדשה. והרב היה לנו מתנה אדירה מידיו המלאות הפתוחות והרחבות של השם יתברך. לאלו שזקוקים שיוליכו אותם יד ביד השם שלח רועה נאמן, כי בעולם הפוך גדלנו. וכשהרב התחתן עם בעלת תשובה, שבועות הלכנו כטווסים נפוחים. לכל המשטינים והמלעיזים, לכל אלו שאמרו לנו שבחיים לא יתחתנו איתנו, שתמיד נהיה סוג ב', לכולם, הרב הראה את האמונה שלו במושג תשובה. את האמונה שלו בנו. ואם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה סנגורם של ישראל, אז הרב אדלשטיין הוא סנגורם של בעלי התשובה.

בלוויה עמדתי רועדת, והלב שלי צרח. קום. תתעורר. תראה לנו שהתפילות לא שבות ריקם, תראה לנו שברוך מחיה המתים אלו לא סתם מילים. קום, בבקשה קום ותגיד שזו טעות. אוי תקום, בבקשה תקום. ובקבלת שבת בבית הכנסת, השבת לא הצליחה לנחם אותי למרות שאני יודעת שאסור להצטער. אבל איך אפשר לעצור יתמות ל‑24 שעות כאילו יש כפתור?!

עמדתי ושרתי "לך דודי", לכבוד הרב. ואז ראיתי אותו ברוחי. מקבל שבת במקומות עליונים, מוקף בענקי עולם שבוודאי עשו לו קבלת פנים מפוארת, כיאה לגדול דור, כראוי לתלמיד חכם. והוא בטח שר, בקול רם ושמח, אחרי שנת תענית דיבור שנכפתה עליו בעקבות ניתוח. והוא פשוט ממלבושי העולם הזה, משוחרר מהכאבים הנוראים שהיו מנת חלקו בתקופה האחרונה. הרגשתי נחמה לחשוב עליו מוקף בשכינה, בצדיקים, במקום הראוי לו. עלה לשלום רבי ומורי, משה רבנו שלי. היית לנו לאור לנו ב‑93 שנות חסד. תודה לך. אמן שתחזור במהרה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com