הבעיה היא שאף פעם אי אפשר לדעת אם פוליטיקאי עושה משהו כי זה מה שהוא חושב שצריך לעשות, או שהוא רק רוצה שנחשוב שהוא עושה מה שהוא עושה בגלל שהוא חושב שזה מה שצריך לעשות.
קחו לדוגמה את בנימין נתניהו. ראש הממשלה חדור תחושת שליחות, זה ברור, ובגלל זה – ורק בגלל זה – הוא נאחז בכיסאו בכל הכוח, כי הוא יודע שהוא – ורק הוא – זה הדבר הכי טוב שקרה למדינת ישראל אי פעם. לכן הוא מתעקש שאל"ף – מבצע צוק איתן היה הצלחה מסחררת, בי"ת – המבצע נכשל בגלל בוגי יעלון, גימ"ל – הקבינט תפקד מצוין, ודל"ת – הכול בגלל נפתלי בנט.
גם משה בוגי יעלון חושב אך ורק על טובת המדינה, והשאלה מה צריך לעשות כדי להעיף את נתניהו מעניינת לו את קצה הציפורן שנתניהו דרך לו עליה כשהוא הדיח אותו מתיק הביטחון. הרי לא יעלה על הדעת שיעלון עולה על בריקדות כדי לעלות על ראש הממשלה, נכון?
שלא לדבר על נפתלי בנט, שמבקש מאתנו להקשיב למבקר המדינה רק מדאגה לביטחון המדינה, ולא כדי לשכנע אותנו שבמלחמה הבאה כדאי שהוא יהיה שר הביטחון, או ראש הממשלה, או שניהם, מה שיבוא קודם.
לכן גם ברור מעבר לכל ספק סביר שכאשר השר גלנט תוקף בחריפות את הרמטכ"ל לשעבר גנץ, הוא עושה את זה מתוך פטריוטיות לשמה, ולא בגלל שגנץ קיבל את התפקיד במקום גלנט שהיה אמור להיות הרמטכ"ל אבל נאלץ לפרוש לאחר שנחשד בעבירתו תכנון ובנייה. גם את זה, אגב, הוא עשה רק מתוך דאגה עמוקה לאינטרס הציבורי. וגנץ עצמו, נראה לכם שיש לו שאיפות פוליטיות? כן, יש לו. אבל לא למען עצמו. רק למען המדינה.
זו בדיוק הסיבה שיאיר לפיד רוצה לידו את גנץ, או יעלון, או אשכנזי, או איזושהי דמות ביטחונית בכירה שתזניק את יש עתיד אל עתיד שכולו יאיר לפיד. למען המדינה, ברור. גם אהוד ברק מוכן להקריב מעצמו ולחזור לעשות נזקים, ויכול להיות שאפילו אהוד אולמרט יסכים לצאת מהכלא ולהכפיף את עצמו שוב לרשות העם הנבחר, אם רק יבקשו ממנו. וגם אם לא.
למען המדינה פוליטיקאים מוכנים אפילו – בקושי עצום ובכאב לב נורא – לשקר, לתחמן, לקמבן ולטרחן, ואפילו לעזוב לפעמים את ארצם האהובה ולצאת לכל מיני כנסים עמומים בחו"ל. למען הבוחרים, כמובן. למעננו הם גם נכנסים זה בזה בבוטות ואז יושבים יחד במזנון הכנסת ורוקמים עסקאות סודיות מאחורי גבנו. אבל רק למעננו.
אז כשפוליטיקאים אומרים שדו"ח מבקר המדינה חושף מחדלים חמורים, איך נדע אם המחדל באמת חמור, או חמור מי שמאמין להם?
לא נדע. אנחנו חוגגים את פורים פעם בשנה. אצלם יש נשף מסיכות כל יום.
מי שה
מי-שה, מי-שה, מי-שה, מי-שה, מי שמפוצץ לי עוד פעם אחת נפץ ליד האוזן אני שולח אותו לסדרת חינוך מחדש אצל פוטין.
לזכר היהודים הפשוטים
ביום ראשון הקרוב, ז' באדר, תיערך אזכרה בבית העלמין סמבוסקי שנמצא במורד הדרומי של הר ציון בירושלים. במשך מאות שנים, עד אמצע המאה העשרים, נקברו בסמבוסקי יהודים שלא היה להם כסף לקנות חלקות קבר בהר הזיתים, כמו גם ספרי תורה שנגנזו. בשנות הכיבוש הירדני חולל בית הקברות, והיום כבר קשה לדעת מי הם היהודים שעצמותיהם שוכנות שם והיכן בדיוק. בשנים האחרונות נערכת בז' באדר, יום פטירת משה רבנו ויום הזיכרון לחללים שמקום קבורתם לא נודע, אזכרה גם ליהודים הפשוטים שנקברו בסמבוסקי ומקום קבורתם חולל.
יחד איתם ראוי להזכיר את דורון הרצוג ז"ל, מפיק וחוקר ירושלים שהקדיש שנים רבות לחקר המקום שבו נקברו היהודים הפשוטים ונשכחו מלב. זכיתי לעבוד עם הרצוג, אדם חייכן ולבבי שאהב את ארץ ישראל בכל לבו, והשקיע מאמצים רבים כדי לשכנע גורמים ממלכתיים לשקם את בית הקברות הנשכח, או לפחות לערוך בו אזכרה שנתית. דורון נפטר לפני שבע שנים בדמי ימיו, ולא זכה לראות את מאמציו נושאים פרי. גם הספר שהוא כתב על בית העלמין בהר ציון יצא לאור רק אחרי מותו.
כשמזכירים את היהודים הפשוטים של סמבוסקי, ראוי להזכיר גם אותו.
***** מבצע בר מצווה *****
הדרך אל האושר רצופה מהמורות. אחרי שמצאנו אולם לשבת, אחרי שהאחראי על האולם אמר ש"סליחה אבל אין מצב כי זה שבת הגדול", אחרי שמצאנו אולם אחר, אחרי שסגרנו מקום למסיבת אמצע השבוע, ותאריך, ונגן, ותפריט, אחרי כל זה גילינו השבוע שמסע פסח של תנועת אריאל יוצא בדיוק באותו יום. של המסיבה. של הבר מצווה. של הבן שלי. שהוא חניך באריאל.
אני דווקא שומר אמונים לבני עקיבא, וזו הייתה הוכחה ניצחת לילדיי האריאלניקים שהגיע הזמן לעשות תשובה ולחזור לשורשים. עד שהתברר שגם המסע של בני עקיבא מתקיים באותו יום. של הבר מצווה. וגם למחרת. כך שאם החברים מאריאל יכולים אולי להספיק להגיע לבר מצווה בשעה סבירה, לגבי החברים מבני עקיבא אין מצב שזה יקרה.
אני כידוע אדם שקול וקר רוח, לכן לא נכנסתי ללחץ אלא רק להיסטריה וצרחתי שזה לא בסדר שתנועת נוער קובעת מסע שבוע לפני פסח, ועוד ביום שחוגגים בו בר מצווה של חניך, ועוד חניך שהוא במקרה הבן שלי, אחרת זה לא היה אכפת לי. אבל אשתי אמרה שאי אפשר לבוא אליהם בתלונות, כי הם קבעו את התאריך לפנינו.
"אז למה הם לא פרסמו אותו?", זעמתי.
"הוא מופיע בלוח השנתי של התנועה", היא אמרה.
"זה לא משנה", אמרתי, "הם היו צריכים להתקשר אליי באופן אישי ולוודא שהתאריך נוח לי".
השאלה היא מה עושים עכשיו. לדחות את הטיול אי אפשר. את הבר מצווה אפשר לדחות לערב פסח בין השמשות, שזה בערך התאריך היחיד שהאולם עוד פנוי. מה שנשאר זה לקוות שהטיול ייגמר מוקדם, שהאוטובוס לא יאחר, לא ייתקע בפקקים ולא יעשה פיזור בין שלושה סניפים אחרים בדרך, ואז החברים יצליחו להגיע לבר מצווה בזמן והכול יהיה בסדר. נראה לי הגיוני לגמרי. זו תנועת נוער, הם בטח יעמדו בזמנים.
לתגובות: [email protected]