"במופע אני מנסה להזכיר לאנשים איזה גאון יוצא דופן וחד פעמי היה פה לעם ישראל". רפי קישון
"במופע אני מנסה להזכיר לאנשים איזה גאון יוצא דופן וחד פעמי היה פה לעם ישראל". רפי קישוןצילום: עופר עמרם

כשחיים טופול וחבריו בלהקת הנח"ל קראו לראשונה את המערכון של אפרים קישון על העולה סלאח שבתי, הם חשבו שזו בדיחה לא מאוד מוצלחת.

"מר קישון", אמרו לו, "זה מאוד יפה שאתה עוסק בבעיותיהם של אחינו בני עדות המזרח, אבל קשיי הקליטה שלהם זה קטע עצוב. באנו להצחיק, אנחנו לא עובדים סוציאליים". קישון לא נבהל וענה להם במבטא הונגרי כבד: "יהיו פה רעמי צחוק".

חברי הלהקה רצו להוכיח לקישון שאין לו מושג בהומור הישראלי העכשווי, והחליטו להעלות את המופע. תגובת הקהל הפתיעה אותם - הקהל לא הפסיק לצחוק. קישון סיכם באוזניהם את הפרשה בנימוס האירופי שלו: "אמרתי לכם שאתם אידיוטים".

את הסיפור הזה, כמו סיפורים משעשעים נוספים בביוגרפיה של הסאטיריקן שזכה לתהילה בינלאומית, מספר בנו, ד"ר רפי קישון, במופעים שהחל להעלות לאחרונה על מורשת אביו. "הם הבינו שהיכולת שלו לרדת אל תת המודע האנושי ולתאר תהליכים חברתיים ולכתוב בעברית נשגבה, עולה עליהם עשרת מונים", הוא מסכם את הסיפור.

קישון הבן מעלה את המופעים על בימות תיאטרון, במתנ"סים ובחוגי בית בכל הארץ. בערב של הומור קישוני הוא מעביר הרצאות שעוסקות בדמותו הייחודית של אביו. "ביום אני רופא חיות פשוט, אבל כשהלילה יורד ואורות הבמה נדלקים, אני הופך לקצת סטנדאפיסט", הוא צוחק. "במופע הזה יש רצון לשמר את המורשת ולהזכיר לאנשים איזה גאון יוצא דופן וחד פעמי היה פה לעם ישראל. האולמות תמיד מלאים והקהל אוהד, חם וצוחק נורא".

רועדים מול ארון הספרים

ביתו של אפרים קישון ז"ל בשכונת אפקה בתל אביב כמו קפא מלכת. השלט הקטן על דלת הכניסה מורה שהגעתי לביתם של שרה ואפרים קישון. בבית, שהפך למוזיאון קטן, מתגורר כיום הבן רפי. הוא מוביל אותי לסלון הבית, המלא בדיוקנאות האב. הסופר, הסאטיריקן, המחזאי, התסריטאי ובמאי הקולנוע עטור הפרסים, נוכח מאוד בביתו גם יותר מעשור לאחר לכתו.

אנחנו עולים לקומה השנייה, נכנסים לחדר העבודה של קישון האב שבו הסתגר במשך שעות היום, הגה ויצר. הדלתות אטומות לרעשי חוץ. על שולחן הכתיבה הארוך עדיין מונח דף נייר מצהיב ולצדו העיפרון המיוחד שבו נהג לכתוב. לוח שחמט מקצועי פתוח לרווחה על השולחן ובפינת החדר מכשיר הסרטה מקורי שבו צילם קישון את סרטו 'סלאח שבתי'. סלילי הסרט החומים מונחים על המדף בערימות. קישון הבן מפעיל את המכונה העתיקה וצילומים היסטוריים מסט הצילומים מרצדים בשחור לבן על הקיר שממול. שלט מהסרט 'תעלת בלאומליך' ושרטוטים וכתבי יד מקוריים מונחים בכל פינה.

"רוחו שורה במקום", אומר קישון בהדגשה. "תראי את הארון הזה", הוא מצביע על ארון ספרים גדול ממדים שבו מונחים מאות מספריו של אביו שהודפסו ברחבי העולם. "כל אורח של אבא היה קודם כול עומד מול ארון הקודש הזה. בארון הזה יש מאות ספרים, אבל כולם של סופר אחד בלבד - אפרים קישון. ואין בו ספר אחד פעמיים. כל הספרים בשפות ובהוצאות שונות. את מתארת לך איזו עוצמה זאת? כל מי שהיה מגיע ורואה את הארון, הלסת שלו הייתה מתחילה לרעוד. ספריו תורגמו לכמעט כל השפות שבעולם. יש כאן ספרים בקוריאנית, ביפנית, הפיליפינית, בגיאורגית ומה לא".

קישון הבן מתאר בגעגוע את החיים בצלו של האב. "בחדר הזה אבא היה ישן ויוצר בלי הפסקה. הדלתות היו אטומות כי הרעש מאוד הפריע לו. הוא הקפיד על אור חזק. בתקרה הוא קבע עשרות פלורסנטים. בכל מקום יש מודדי חום ולחות. הוא האמין שאדם הוא גם מכונה פיזיקלית-כימית. עם כל הנפש הנאצלה שלנו, הכול יושב על חומרה ואם היא לא מכווננת היטב - האדם לא מרגיש טוב. הוא נהג לומר שלפעמים אתה לא מרגיש טוב, כל הראייה שלך פסימית ואתה בדכדוך קיומי, ובעצם כל מה שחסר לך זה מעט סוכר בדם. אתה שותה כוס קפה עם סוכר, מדליק אור חזק, והנה כל ראיית החיים שלך משתנה. אבא היה מעין מדען שחקר את טיבה של החיה הזאת שמכונה אדם. בעיקר הוא עמד על טיבה, על נפשה, על תת המודע שלה ועל ההתנהגות החברתית שלה, אבל הוא בהחלט היה מודע גם להיבט הפיזיקלי של הגוף האנושי, גם של עצמו".

ד"ר קישון פותח מגירה ומצביע על אוסף התרופות והתוספים הבריאותיים של אביו. "אבא נפטר בגיל 80 וחצי, מוקדם מהצפוי", הוא מפטיר. לפתע הוא מוצא שם חבילת קיסמים מיוחדת של אביו ואומר בהתפעלות: "לא ייאמן, בכל פעם שאני עולה לפה אני מוצא משהו חדש".

המשפחה החליטה לשמר את בית האב כמו שהיה בימיו "כי אנחנו מאמינים שהוא יכול לשמש ארכיון ומוזיאון היסטורי חשוב", אומר הבן רפי, "אני לא מבין איך משרד החינוך ועיריית תל אביב לא דואגים להעלות לכאן תלמידים לרגל. באופן בלתי נתפס, בארץ הוא כמעט לא נמצא בתוכנית הלימודים. אני יודע ששר החינוך נפתלי בנט מאוד מוקיר ומעריך את אפרים קישון. הוא אמר לי באופן אישי שהוא רואה חשיבות גדולה בלהכניס את קישון, היוצר הבינלאומי והפרו-ישראלי, למערכת החינוך. אבל לצערי, בינתיים זה מתמהמה", הוא קובל.

"היצירות של אבא מופיעות במערכת החינוך בהולנד, צרפת, גרמניה ואיפה לא. לומדים אותו בכל העולם. מדובר באחד מגדולי ההומוריסטנים בעולם, שהיה פרו-ישראלי וציוני נלהב, ודווקא בישראל הוא לא נלמד. יש איזה סיפור אחד בכיתה ט' שנלמד בשוליים. התלמידים משוועים לחומרים מהסוג הזה, שהם משעשעים, חדים ומעוררים לחשיבה. אני מתכוון להזמין את השר בנט למופע הקרוב על אבא בקאמרי בתל אביב".

הפליט חזר כמנצח

המופע של קישון מגולל בין השאר את קורות חייו של אביו, שזורים באנקדוטות מעניינות. "אבא נולד בבודפסט בשנת 1924 למשפחה יהודית עם זיקה רופפת ליהדות". שם ילדותו של קישון, אגב, היה פֶרֶנְץ הופמן. לימים, כשעלה ארצה בגיל 24, קיבל את פניו פקיד אדיש ששינה את שמו כלאחר יד לאפרים קישוני. בהמשך בחר להשמיט את האות יו"ד משם משפחתו החדש, ומאז נקרא בשמו הידוע: אפרים קישון.

ובחזרה לילדותו של היוצר. לקראת בר המצווה רצה הנער אפרים קישון לשמח את סבו וסבתו והסכים לעלות לתורה בבית הכנסת. "אבא לא ידע מילה בעברית. הוא סיפר תמיד איך מלמל מילים חסרות פשר רק למענם. משפט אחד נתקע לו במוח למרות שלא הבין את הכוונה שלו: 'ואירשתיך לי לעולם בצדק ובמשפט...'. זה נחרת לו בזיכרון".

לאחר ששרד את השואה, בשנת 1949, רצה לעלות לישראל. "הוא הגיע לסוכנות היהודית והתבקש להוכיח את יהדותו. אבא הראה מסמכים, אבל טענו שמסמכים אפשר לזייף וזה לא מספיק. נתנו לו סידור אבל הוא פתח אותו הפוך. בגיל מבוגר - מי שיהיה כמה שנים אחר כך הסופר העברי הנפוץ ביותר בעולם אחרי התנ"ך - לא ידע צורת אות עברית. ביקשו ממנו 'תגיד משהו בעברית'. הוא היה במצוקה נוראית. פתאום קפץ לו המשפט ההוא מבר המצווה, וכך הוא קיבל את האישור הנכסף לעלות. זה כל כך סמלי שאבא רצה לשמח את סבא וסבתא ובאותו רגע קריטי המשפט הזה צף ועלה ממעמקי מוחו והציל אותו. זה נס קטן ומרגש".

קישון היה רחוק מאוד מזהותו היהודית בימים שלפני המלחמה. "הוא חש את עצמו הונגרי לכל דבר. היהדות הייתה בעיניו משהו חסר משמעות, עד שהגיעו ההגבלות וחוקי הגזע הנאציים. פתאום הוא ספג מהלומה אדירה. למרות הנאמנות שלו לאומה ההונגרית וההצטיינות שלו, באו ואמרו לו: 'אתה יהודי. אתה נחות'. והשוק הזה שהוא חטף החל מחוקי הגזע, ובהמשך בשואה עצמה כשניסו להרוג אותו גם פיזית, זו צלקת שהוא נשא כל חייו. ענן שחור שריחף מעליו כל החיים. סוג של סימן אזהרה שגרם לו להבין עד כמה חשובה קיומה של מדינת ישראל.

"זה הפך אותו לציוני נלהב. האהבה שלו למדינת ישראל הייתה עצומה כי היא זאת שהפכה אותו מפליט שואה נרדף וחסר כל, לא רק ליוצר מצליח בארץ אלא אפילו ליוצר שחזר ללב התודעה באירופה, המקום ממנו הוא גורש ונודה והפעם חזר כמנצח. הוא אמר: 'הילדים והנכדים של התליינים שלי עומדים שעות בתור כדי לקבל חתימה ממני על הספרים. היש ניצחון גדול מזה ליהדות? היש תבוסה גדולה מזו לאנטישמיות?'. כששאלו אותו איך הוא כניצול שואה יכול לחזור לארצות האלה, הוא ענה 'מה זאת אומרת? אני לא חוזר כיהודון קטן ומתרפס. אני חוזר כיהודי ישראלי גאה, עם יצירות שכתבתי על מדינת ישראל ואנשיה'. הוא חש שזה ניצחון אישי שלו. הוא תמיד הגן על מדינת ישראל בעולם. נכון, בארץ הוא לא היסס לשחוט את פרות קדושות של אז, כמו הקיבוץ, קק"ל או מפלגת השלטון מפא"י. הוא לגלג וחשף את המגוחך והאבסורדי שבהם בצורה קישונית עדינה. אבל בחו"ל הוא היה חומת ברזל שהגנה על מדינת ישראל".

קישון הבן מגלה כי "אבא איבד הרבה כספים בגלל ההתבטאויות האלו שלו. הרי הרבה יותר קל למכור מרכולת אנטישמית, מי כמו ארגוני השתולים יודעים את זה. אם תשמיץ את מדינת ישראל, קרן השפע לא תפסיק לזרום. אבל זאת הייתה האמת שלו והוא דבק בה".

"ההומור היה הנשק שלו"

תיארת את אבא כניצול שואה שעננה שחורה ליוותה אותו כל חייו, ובכל זאת הוא היה לאחד מגדולי ההומוריסטנים בישראל. איך זה משתלב יחד?

"השואה והרדיפה הגזענית גרמו לאבא לכמה דברים. קודם כול, זה הפך אותו להומוריסטן. ההומור הוא נשק אצלו. לכן, אגב, העם היהודי מצטיין בתחום ההומור. בהומור הקישוני בוודאי יש גם ציניות ומרירות. נקודת מבטו של אבי הייתה די פסימית. אחרי שחווה גם שואה וגם קומוניזם, הוא היה סקפטי לגבי החברה האנושית. כשהיה רואה איך מדינת ישראל רודפת השלום נרדפת בברוטליות, הוא הבין שהעולם הוא לא מקום נחמד בכלל".

קישון מסביר גם כי הרדיפות שעבר אביו הפכו אותו לרגיש לצדק חברתי, מה שהוליד יצירות מופת כמו 'סאלח שבתי'. "שם הוא זעק על הקיפוח של בני עדות המזרח, הרדיפה הגזענית, ההתנשאות עליהם והעוול שנגרם להם. הסרט הפך לסרט קנוני שאנשים הלכו לצפות בו בקולנוע פעם ועוד פעם, כי זה דיבר אותם, דיבר מלבם.

"אותו דבר הוא חש כלפי הכיפות הסרוגות, גוש אמונים והמתנחלים. הוא ראה לפניו אנשים אידיאליסטים, שטובת המדינה לנגד עיניהם, שמקריבים את חייהם, גופם ונפשם למען המדינה, והם נרדפים. להם מגיע כל הכבוד. את מתארת לך כמה הממשל השמאלי לא אהב את האמירות האלה שלו?", הוא אומר.

קישון מגדיר את הקשר של אביו לציבור הדתי-לאומי "סיפור אהבה". "תקראי את הספר שלו 'הכיפה הסרוגה ועוד כמה סאטירות פרו-ישראליות'. מי ערך את הספר? אורי אורבך ז"ל. אבא כתב איזה חומר אנושי נפלא הם הכיפות הסרוגות. זה בהחלט תולדה של הרדיפות שעבר בעצמו".

והוא שילם מחיר על העמדות הללו.

"בהחלט. הוא שילם מחיר גבוה. אפרים קישון, שהזדהה עם אנשי הימין ואהד את חובשי הכיפות הסרוגות, עורר את חמתם של אנשי התרבות באותה תקופה והם הדירו אותו. אבא סבל מביקורות שקריות שכתבו עליו, שחלקן נבעו מקנאה בהצלחה המטאורית שלו".

ההיסטוריה האישית הקשה של קישון האב, מסביר הבן, הפכה אותו לאנטי ממסדי. "הוא ראה בשליטים, בממסד ובצבא הפקידים ככאלו שמתנכלים לאזרח הקטן. הוא סימן אותם כמטרד שממרר את חייו של האדם הפשוט וכתב על כך די הרבה".

למד את המילון בעל פה

לא רבים מכירים את סיפור הישרדותו הניסי של אפרים קישון במהלך מלחמת העולם השנייה. בשנת 1944 הוא נכלא במחנה ריכוז בהונגריה. בהמשך הועבר למחנה ההשמדה סוביבור שבפולין והצליח בדרך לא דרך להימלט משם. בתום המלחמה החל לפרסם מאמרים הומוריסטיים בעיתונות ההונגרית, שהייתה אז קומוניסטית.

בשנת 1949 עלה ארצה באוניית המעפילים 'גלילה' ונשלח ישירות למעברה 'שער העלייה'. "שם הוא למעשה פגש לראשונה את העולים החדשים בני עדות המזרח. הוא רואה שיש להם מנהגים אחרים, מאכלים ומוזיקה שונה. בניגוד לעולים מאירופה שזלזלו במזרחיים וראו אותם כנחותים, הוא התעקש לראות אותם יהודים ציוניים נהדרים. הוא לא הבין למה מתייחסים אליהם בזלזול. כנרדף באירופה הדבר חרה לו. העיסוק בנושא לא הרפה ממנו, וכשהוא הוזמן לכתוב ללהקת הנח"ל הוא כתב מערכונים אודות העולה החדש סלאח שבתי, שבהם הוא משקף את הבעייתיות הזאת".

כשאביך עלה ארצה הוא לא הכיר שום אות בעברית. איך הפך לכותב ויוצר פורה בשפה העברית?

"מהמעברה הוא עבר לקיבוץ כפר החורש, שם התחיל ללמוד עברית". והלימוד לא היה קל. "אבי סיפר הרבה על ייסורי לימוד השפה העברית. קודם כול הוא החליט ללמוד את המילון בעל פה. היה לו מוח שחמטאי. כל יום היה יושב ומשנן מאתיים מילים חדשות. ככה למד את המילון מאל"ף עד תי"ו, ובסוף הוא ידע עברית יותר טוב מהצברים". בהמשך למד באולפן בירושלים את רזי הדקדוק "בצורה מהירה ופלאית. אבא נהנה לספר על תקלות בשפה העברית. הוא התלונן שעברית כותבים וקוראים בלי ניקוד וצריך לנחש מה כתוב שם. לדוגמה, הוא אמר שבאמריקה מדווחים הרבה על איזה פושטק בשם ניו, שכל הזמן יורק, התכוון כמובן לניו-יורק. או סיפר על עיתונאי ישראלי שהעליב את הקנצלר הגרמני כשכתב 'הקנצלר הגרמני בבון'. עוד סיפור מצחיק היה כשעמד בתור וראה שכתבו לקופאית מעל הראש 'קופה'. הוא צחק ואמר שזה לא יפה".

למרות שהעברית לא הייתה שפת אמו, הצליח קישון תוך פרק זמן קצר לייצר אפילו מטבעות לשון. "הוא היה מהתל בשפה העברית ומשחק בה וממציא או משפר ביטויים קיימים. את 'הגיעו מים עד נפש' הוא הפך ל'הגיעו מים עד גועל נפש', את המילה 'אמש' הפך לרבים 'באחד האמשים'. כשאנשים טענו 'אבל אין כזאת מילה אמשים', הוא פסק 'מעכשיו יש, תתחדשו'.

"בעיניי, ללמוד בגילו שפה כל כך שונה ומורכבת זה דבר מדהים", הוא אומר בהערכה. "היכולת שלו ללמוד את השפה החדשה נחשבת לשיא. תראי לי אדם שלמד בגיל מבוגר שפה כל כך זרה ותוך שנתיים כתב מערכונים בעברית ותוך שלוש שנים עלה מחזה שלו בעברית על בימת הבימה וכבש את כל האולמות. אין דברים כאלו. הוא היה גאון רב-תחומי. הוא כתב בצורה מופלאה. אחד הכותבים ההומוריסטים הטובים והשנונים בדורו. הוא הלך לעשות סרטים בלי ללמוד יום אחד קולנוע. עד היום הוא נחשב לקולנוען מצליח ביותר. הוא עסק גם במחזאות, היה שחקן שחמט מוכשר ונגע בעוד אינסוף תחומים. למעלה מחמישים ספריו נמכרו ביותר מארבעים מיליון עותקים בעולם".

הוא כתב על דמויות מאוד ישראליות, איך אתה מסביר את ההצלחה המטאורית שלהן בכל העולם?

"ההומור של אבא הוא הומור בינלאומי. אפילו הסיפור על סלאח שבתי הוצג בגרמניה, כמו המחזה שהוצג בישראל, וזכה להצלחה חסרת תקדים. שם הבנתי שלמעשה מדובר בסיפור אנושי בינלאומי. בכל מקום הוותיקים מזלזלים בחדשים ובתרבות שהם מביאים".

ד"ר רפי קישון הוא בנו הבכור של אפרים קישון. הוריו התגרשו כשהיה בן שנה וחצי בלבד. "באופן מוזר, יצאתי ילד די נורמלי. אולי המזל שלי שלא גדלתי איתו באותו בית. גדלתי בבית בורגני עם אמא חמה ואוהבת, ומצד שני אני זוכר גיחות שבועיות אליו. בהמשך הקשרים עם אבא שלי התהדקו. לא הערצתי את אבא. הערכתי את יכולותיו ואת כישרונו, אבל לא הייתה לי בעיה גם לבקר אותו כשחשבתי שצריך. הוא היה אדם מאוד עסוק. הוא ניהל את האימפריה שלו, כתב יצירות ושיווק אותן. הוא לא היה אבא יומיומי כזה שמכין סנדוויצ'ים או יודע איזה מבחן יש לך ומתי. אם הוא היה יודע באיזו כיתה אני פלוס מינוס שנתיים, הייתי מרוצה. מצד שני, כל ילדותי הרגשתי שרוחו שורה מעלינו, הוא דואג לנו עם עצה נכונה וכשצריך אותו הוא שם בשבילנו".

"הוא היה מתמכר ללייקים"

מה לדעתך היה חושב אביך על 'ארץ נהדרת' ותוכניות סאטירה אחרות?

"בטח היה אומר באדיבותו שמדובר ביוצרים מוכשרים, אבל ההומור של חיקוי דמויות פוליטיות הוא הומור מאוד בסיסי. כמעט כל אחד יכול לעשות את זה. זה לא הומור מתוחכם ולא גבוה. זה גם הומור מאוד נקודתי בזמן, שלא יעניין אף אחד בעוד כמה שנים ואין לו אפקט בינלאומי. לעומת אבא, שהיה כותב על השרברב ועל מכונת הכביסה ודברים יומיומיים רגילים שאנשים ביפן, בטורקיה, בפינלנד ובפרו יכולים להזדהות איתם ולצחוק עליהם. תוכניות הסאטירה היום עשויות בכישרון רב ובעבודת איפור והלבשה מצוינות, אבל זה שונה מההומור הקישוני הגבוה".

אבא היה משתלב היום בעידן הרשתות החברתיות?

"אני חושב שלפייסבוק ובמיוחד לטוויטר הוא היה מתמכר, נהנה מהתחושה הזאת שהוא יכול לזרוק את השנינויות שלו ולפרסם מיד בכל העולם. אני מניח שהיו לו המוני עוקבים, כי הוא ידע לכתוב הערות קצרות וכל פיליטון שלו היה מתומצת", הוא מחייך. "תמיד הוא התייסר: 'אני יושב וכותב דברים חכמים, זה נכתב ונשלח למערכת, ואחרי שנה מישהו קורא את הספר וצוחק באיזה חדר חשוך באיזו פינה בעולם. אני לא מרגיש מספיק את התגובות'. היום עם כל הלייקים והטוקבקים הוא היה נורא נהנה".

עם תום הראיון מלווה אותי ד"ר קישון ליציאה מביתו וממשיך בסיפורים מרתקים על אביו המנוח. את חיבור הדור הצעיר לעשייתו של אביו הוא רואה כמשימה מרכזית. "זאת משימה מאוד חשובה. אני רואה צעירים שלא ידעו את קישון וממש נהנים מהיצירה שלו. 'וואו, לא ידענו איזה יוצר ענק הוא היה'. הרציתי לא מזמן לפני ילדים ביסודי והדהים אותי איך הם צחקו במקומות הנכונים. זה הומור שנוגע בכל הגילים וחשוב שזה יגיע הלאה גם לדורות הבאים".

[email protected]