הזמן הקצר לא יותיר סיכוי למי שיבקש להתמודד נגדו. יו"ר הבית היהודי מצביע בפריימריז
הזמן הקצר לא יותיר סיכוי למי שיבקש להתמודד נגדו. יו"ר הבית היהודי מצביע בפריימריזצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1

בנט שולח מסר כפול

החלטתו של יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, להקדים את הפריימריז להנהגת המפלגה, היא צעד שצריך להביט עליו משתי נקודות מבט, פנימית וחיצונית.

נתחיל דווקא מהחיצונית. השדר כלפי חוץ הוא ברור: בחירות לא מפחידות אותי, אני מוכן לבחירות ונערך להן. אל תאיימו עליי שצעדים שאני נוקט יביאו לפירוק הקואליציה, משום שאני לא מפחד מדבר כזה.

הרצון להעביר שדר כזה נובע ככל הנראה מהחשש של בנט ממהלכים מדיניים שיתרקמו מאחורי גבו. הדיווחים על המסמך שנתניהו העביר לפני כמה חודשים להרצוג לא הגבירו את האמון בין בנט לנתניהו, בלשון המעטה. למעשה, בנט מכין את עצמו למצב שבו הוא ייאלץ לקבל החלטה שמוטב לפרק את הקואליציה מאשר להשלים עם מדיניותו של נתניהו.

חשוב לציין שהקדמת הפריימריז היא אמנם הכנה למלחמה, אבל לעתים דווקא ההכנות למלחמה הן אלו שמונעות אותה, כדברי הפתגם הידוע "הרוצה בשלום ייכון למלחמה". היערכות לבחירות לא בהכרח מובילה לבחירות, ועצם היציאה לפריימריז איננה מחייבת את בנט בשום צורה לנקוט מהלכים אקטיביים לפירוקה של הקואליציה. היבחרותו הצפויה מחדש תוכל דווקא לתת לו את המנדט שהוא זקוק לו כדי להישאר בממשלה הנוכחית.

כלפי פנים, בתוך המפלגה, הצעד הנוכחי של בנט הוא מהלך בלימה חכם מאוד. המגזר הדתי-לאומי תוסס בימים אלו סביב מספר סוגיות בעלות מטען אידיאולוגי משמעותי: גיוס בנות, הפרטת מערך הכשרות ועוד ועוד. מדובר בסוגיות בעלות פוטנציאל נפץ פנימי לא פשוט, שעשויות להצמיח מלמטה אלטרנטיבות מנהיגותיות לשלטונו הבלתי מעורער של בנט בבית היהודי.

בהחלטה על הקדמת הפריימריז הוחלט גם לפתוח את ההתפקדות, כך שהמתפקדים החדשים יוכלו גם לבחור את ראש המפלגה וגם להיבחר לתפקיד. למרות זאת, הקדמת הפריימריז למועד קרוב כל כך תבלום בפועל את האפשרות להעמיד אלטרנטיבה לבנט שתהיה בעלת סיכוי של ממש.

הקדמת הפריימריז משריינת בפועל את שליטתו המוחלטת של בנט בבית היהודי לפחות לקדנציה אחת נוספת. לא במקרה כמעט כל הודעות הברכה על ההחלטה שפרסמו חברי הכנסת של הבית היהודי, כללו גם אלמנט של תמיכה בבנט. מי שחולם על הפיכה בבית היהודי יצטרך ככל הנראה להמתין לפחות עוד קדנציה אחת.

2

הזדמנות היסטורית

החלטתו של השופט יורם דנציגר לפרוש בסוף פברואר 2018 מבית המשפט העליון הפתיעה רבים. יחד עם זאת, ההחלטה פתחה לשרת המשפטים איילת שקד נקודת זמן נוספת, שנייה בתוך זמן קצר יחסית, להשפעה על אופיו של המוסד המשפטי החשוב במדינה. אם תצליח שרת המשפטים להחזיק בתפקידה בשנה הקרובה, היא צפויה להיות אחד השרים המשפיעים ביותר על הרכבו של בית המשפט העליון. זאת משום שאל השופט דנציגר יצטרף גם השופט שוהם, שייצא לגמלאות באוגוסט 2018. סביר להניח שמחליפיהם של השניים ייבחרו יחד, כפי שקרה אך לאחרונה כאשר נבחרו בחבילה אחת ארבעה המחליפים של כל השופטים שעתידים לפרוש בשנת 2017.

אולם שרת המשפטים שקד לא חייבת להסתפק בכך. במערכת המשפט מספרים כי פרישתו המוקדמת של השופט זילברטל השנה ופרישתו הצפויה של השופט דנציגר בשנה הבאה, באות על רקע עומס העבודה הבלתי נסבל שמוטל על שופטי העליון. לעומס הזה סיבות רבות שאין זה המקום לדון בהן, אבל לפחות באופן חלקי יש לו גם פתרון אפשרי: הרחבת מצבת שופטי בית המשפט העליון. לצורך ביצוע מהלך כזה מספיקה החלטה של ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת ברוב רגיל. וכך ניתן להביא לכך שבשנת 2018 לא ייבחרו רק שני שופטים אלא ארבעה, אולי אפילו שישה. לבחירה של מספר שופטים גדול יותר יש יתרונות רבים, אשר הראשון שבהם הוא הקלת היכולת להגיע להסכמות בוועדה לבחירת שופטים.

במצב כזה תהיה שרת המשפטים הנוכחית אחד משרי המשפטים בעלי ההשפעה הרבה ביותר על הרכב בית המשפט העליון מזה שנות דור, ועליה תוטל המשימה לעבוד בחכמה. חלון ההזדמנויות הזה הוא קריטי, ויקבע את דמותו של בית המשפט העליון לשנים ארוכות. במהלך השנה הקרובה תצטרך שקד לבחון בין היתר את השאלה האם ביטול 'חוק סער' יפעל לטובת גיוון הרכב בית המשפט העליון ואיזונו, או שמא להפך. אין סיבה להיחפז במהלך שכזה, ויש לבחון בזהירות מה תהיינה השלכותיו, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך.

נושא נוסף וחשוב מאוד שיהפוך אקטואלי עוד קודם לכן, הוא מינוי הנשיא הבא של בית המשפט העליון. אין סיבה לחשוב ששיטת הסניוריטי במינוי לתפקיד זה היא גזירת גורל. אין שום קדושה בנוהג שלפיו השופט הוותיק ביותר בעליון מתמנה אוטומטית לנשיא, בלי לבחון חלופות. גם אם השופט הדתי והשמרן נעם סולברג מסרב להתמודד על התפקיד, השופטת הוותיקה אסתר חיות איננה בהכרח הבחירה הראויה. תרשו לי לזרוק רעיון אחר לחלל האוויר: לשקול למנות את השופט יצחק עמית, מהבולטים והמוכשרים בין שופטי בית המשפט העליון, לנשיא המוסד החשוב הזה בשבע השנים הבאות.

3

חרדים לא מתגייסים

גדוד הנח"ל החרדי נצח יהודה חגג השבוע ח"י שנים להקמתו, ובהחלט מדובר באירוע חגיגי. נצח יהודה, שהחל כגדוד חלש מקצועית וחברתית, הפך עם השנים לגדוד לוחם רציני ומשמעותי בחוד החנית של חטיבת הח"יר הרביעית, חטיבת כפיר. עם זאת צריך להודות ביושר שהמהפכה שקיוו בצה"ל לבצע באמצעותו לא התרחשה. המגזר החרדי, לפני 18 שנה וגם היום, איננו מתגייס לצה"ל, בוודאי לא במספרים בעלי משמעות.

בשלב זה אתם בטח שואלים את עצמכם מדוע אני טוען טענה שכזו בזמן שמספרים לכולנו שאלפי חרדים מתגייסים לצה"ל מדי שנה, ושצה"ל עומד ביעדי גיוס החרדים. התשובה לשאלה נעוצה במה שניתן לכנות "בלוף הגיוס החרדי", בלוף שאותו ניתן לתמצת במשפט אחד: מי שמתגייס לא באמת חרדי, ומי שחרדי לא באמת מתגייס. המשפט הזה, שנשמע כמו סיסמה, מתאר היטב את המציאות בשטח.

נתחיל מהחלק הראשון. כאמור, גדוד נצח יהודה היה הסנונית הראשונה של מה שאמור היה להיות "גיוס החרדים לצה"ל". בחלוף שנים רבות הצטרפו אליו הפלוגות החרדיות בחטיבת גבעתי, וכעת מורחב ניסוי הפלוגות החרדיות לחטיבות נוספות. אלא שאפשר לומר בבירור על המשרתים ביחידות החרדיות הלוחמות שלא מדובר בחרדים.

את האוכלוסייה המשרתת ביחידות הללו אפשר לחלק לשלושה חלקים: נוער חרדי נושר, נוער שלמד במסגרות חרדיות למרות שלא בא מבתים חרדיים, ותלמידי ישיבות ציוניות דתיות שמעוניינים לשרת בסביבה יותר מוגנת מבחינה דתית. מסגרת השירות הזאת עושה פלאים לחיזוק זהותם הדתית של הנושרים החרדים, ואצל חלקם מדובר ממש בהצלה רוחנית. אבל להגדיר את זה "שירות חרדים בצה"ל" יהיה יומרני מאוד.

החלק השני של המשפט הנ"ל מדבר על החרדים האמיתיים. צה"ל מקיים שורה של מסלולי שירות לחרדים, המכונים בעגה הצבאית "שח"ר" וגם בשמות נוספים. מסלולים אלו פונים לחרדים נשואים ובעלי משפחות שסיימו את לימודיהם התורניים ומעוניינים לצאת לעולם העבודה. המסגרות הללו מתקיימות אמנם בצבא, אך לקרוא להן שירות צבאי זו עבודה בעיניים. מדובר בהכשרה מקצועית במקצועות הטכנולוגיה העילית, ולאחריה עבודה במקצועות אלו במסגרת הצבא. התנאים הסטריליים כוללים פטור מלא מכל מה שעושה חייל לא חרדי בתפקיד מקביל - כגון שמירות, עבודות כלליות וכדומה. החרדים המשתייכים למסלולים הללו מקבלים שכר שאמנם איננו גבוה, אבל הוא בהחלט בגדר שכר ולא דמי כיס. במסלולים הללו משרתים כאמור חרדים אמיתיים, אבל קשה מאוד עד בלתי אפשרי להגדיר הכשרה מקצועית וצבירת ניסיון על חשבון צה"ל כ"שירות צבאי".

***הפינה הכלכלית***

לפזר את ההסתדרות

שמח בהסתדרות. מאז ההכרזה על קיומן של בחירות לראשותו של אחד הארגונים החזקים והחשובים במדינה, אין רגע דל. אנשיו של אבי ניסנקורן מדליפים הקלטות מביכות יותר או פחות של איתן כבל. אנשיו של כבל מדליפים הסכמים שנחתמו עם ניסנקורן. וכל זה מתרחש כאשר ברקע כל הצדדים נערכים לבחירות, הן לראשות ההסתדרות והן לבינ"ה - בית נבחרי ההסתדרות.

כל הפוליטיקה הקטנה והמלוכלכת הזאת הייתה מעניינת אותנו כשלג דאשתקד, לולי הייתה ההסתדרות אחד הגופים החזקים והמשפיעים במדינת ישראל. מסיבות היסטוריות, שלא כאן המקום לפרטן, נוצר מצב שבו ההסתדרות היא באת כוחם של מרבית העובדים המאורגנים במדינת ישראל. כתוצאה מכך מחזיקה בידיה הנהגת ההסתדרות - והיא בלבד, כפי שנסביר - את היכולת לשתק את מדינת ישראל.

חשוב להבין: כאשר עובדים במקום עבודה מתארגנים במסגרת ההסתדרות ומקימים ועד עובדים, מי שמוסמך לייצג את ענייניהם מול מקום העבודה הוא ההסתדרות - לא ועד העובדים. חברי הוועד נבחרים אמנם על ידי העובדים במקום העבודה, אולם הם מכהנים בתפקידם מכוח היותם נציגיה של ההסתדרות. כל עוד יחסי העבודה מתנהלים על מי מנוחות ומערכת היחסים בין הוועד הנבחר לאנשי ההסתדרות היא נעימה וחברית, ההגדרות הללו נראות כדקדוקי עניות. אולם כאשר העימות פורץ אל פני השטח, המצב משתנה. דוגמה לכך אפשר היה לראות כאשר ההסתדרות החליפה בעיצומו של מאבק עובדים את יו"ר ועד עובדי רכבת ישראל. השאלה אם ההדחה הייתה מוצדקת או לא היא שאלה אחרת - בפועל הכוח מוחזק בידיה של ההסתדרות.

אז איפה הבעיה? ההיסטוריון הבריטי לורד אקטון אמר פעם: "כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". על אותו משקל אפשר לומר שהרבה מאוד כוח מביא עמו הרבה מאוד שחיתות. התנהלות העניינים בתוך ההסתדרות רחוקה מלהיות דוגמה ומופת למנהל תקין והתנהלות ראויה.

ומה אפשר לעשות? הצעד הראשון צריך להיות פירוק ההסתדרות. לא צריך לפגוע בזכות ההתאגדות של העובדים, צריך רק להחיל עליה את ההיגיון של חוקי ההגבלים העסקיים. אין שום היגיון בכך שעובדי רכבת ישראל, עובדי נמלי הים והאוויר, חברת החשמל ומקורות, משרדי הממשלה והרשויות המקומיות, יהיו מיוצגים כולם על ידי גוף אחד. את הגוף הזה צריך קודם לפרק לגופים רבים, על בסיס מקצועי או על בסיס מקומות עבודה. אחר כך, כשהכוח יהיה קטן יותר, ניתן יהיה להחיל על ארגוני העובדים גם עקרונות של שקיפות ובקרה, וכך לדוגמה לא לאפשר להם להמשיך ולתפקד כאגודות עותומניות שאינן חייבות דין וחשבון לאיש.

לתגובות: [email protected]