"דווקא מהמקומות הקשים אפשר ליצור הרבה אמונה והרבה שמחה". אביגדור גביש
"דווקא מהמקומות הקשים אפשר ליצור הרבה אמונה והרבה שמחה". אביגדור גבישצילום: מרים צחי

כשהילד אביגדור גביש היה מתאמן בנגינה על הפסנתר, הייתה אמו רחל עוזבת את עיסוקיה האחרים, נעמדת בפתח החדר ומאזינה לבנה הצעיר מנגן.

"יש לי את התמונה הזאת בראש, איך אמא עומדת ומקשיבה לי", נזכר גביש בגעגוע, "גם כשאחי הגדול היה חוזר הביתה, הוא אהב לשמוע אותי מנגן. אמא הייתה נגנית פסנתר מוכשרת ואני הייתי בסך הכול ילד שרק התחיל לנגן, אבל משהו בה הבין את משמעות המוזיקה בשבילי. אני התכוונתי ללכת למקומות אחרים בחיים, אבל אמא כנראה ראתה את מה שאני עדיין לא הבנתי". בברכה שחיברה לו לבר המצווה, רמזה האם על אותה נבואה, שלימים גם התגשמה: "ומי יודע - אולי ביום מן הימים תהיה אמן".

את התגשמות ברכתה לא זכתה האם לראות בחייה. כמה שנים מאוחר יותר, כשמלאו לאביגדור 20, במוצאי חג הפסח לפני חמש עשרה שנה, היא נרצחה בפיגוע מצמרר יחד עם בעלה דוד גביש, בנה הבכור רס"ן אברהם גביש והסב יצחק קנר הי"ד. הטרגדיה המשפחתית הייתה קשה וכואבת. במשך שנים ארוכות התמודד אביגדור גביש עם האובדן והגעגועים האינסופיים לאהוביו. למרות שבחר במסלול ריאלי של לימודי הנדסה, מצא דווקא בעולם המוזיקה מזור לכאבו. בימים אלה, לאחר שנים של יצירה מוזיקלית, נגינה, כתיבה, הלחנה ושירה, גביש מוציא לאור אלבום בכורה. הסינגל הראשון 'יום חדש', הנושא גם את שם האלבום, שוחרר לפני כמה שבועות לתחנות הרדיו השונות וזכה למספר השמעות מרשים. גביש נוגע באלבומו בחלל שנפער בחייו מאז אותו לילה שחור בו התהפכו חייו באחת, אך בד בבד משדר תקווה, אחיזה באור ובהתעקשות לבחור בחיים בכל יום מחדש.

אבא לא עושה פרוטקציה

גביש בן ה-35, רווק המתגורר בשכונת נחלאות הירושלמית, נולד וגדל ביישוב אלון מורה. הוא רביעי מתוך שבעה אחים ואחיות. את שנות ילדותו הוא מתאר כמאושרות. "הייתה לי ילדות שמחה", הוא משחזר. "היישוב נהדר. האנשים שם מיוחדים, המרחבים, הנוף ההררי והשקט מדהימים. אני מחובר לאדמה הזאת", הוא מציין ומשתתק לרגע. "גדלתי בבית מאוד שמח ותוסס. הרבה אנרגיות. הייתה בבית דרישה למצוינות בהכול, אין חפיף, אבל בתוך ההקפדה הזאת היו גם המון צחוקים והווי משפחתי וספורט. הבית היה תמיד בתנועה. כדורסל, בריכה, טיולים. אני זוכר את סעודות השבת הארוכות עם השירה של כולם יחד. חמישה בנים ושתי בנות ששרים יחד עם אבא זמירות שבת, י‑ה ריבון, צמאה נפשי... היה לזה הרבה כוח. נראה לי שגם השכנים היו שומעים אותנו שרים", הוא מחייך.

"אבא התעסק הרבה בספורט ואוכל בריא. הוא הזריק את זה גם לנו. שתייה ממותקת לא הייתה אצלנו בבית בכלל. אכלנו בצורה מסודרת. כשאני חושב על זה במבט בוגר, ההורים שלנו השקיעו בנו המון. הם היו אנשי חינוך. לא היה להם עודף כסף, אבל הקפידו לשלוח אותנו להרבה חוגים. היינו בחוגי ספורט, ג'ודו, כדורסל, כדורגל. מגיל צעיר למדתי לנגן בפסנתר. אמנם הנגינה באותו שלב הייתה בשבילי רק תחביב, אבל הם דאגו לי שאלמד הכי טוב שאפשר", הוא מספר.

אירוע שנחרת בזיכרונו היה ניסיון שכשל להתקבל לישיבה תיכונית. "בכיתה ח' ניסיתי להתקבל לישיבת כפר הרא"ה. באתי למבחנים אבל לא באמת התכוננתי לקראתם וקיבלתי תשובה שלילית. ממש התאכזבתי. נורא רציתי ללכת ללמוד שם. אבא הכיר אנשים מהצוות החינוכי בישיבה, אבל לא הסכים להפעיל בשבילי פרוטקציה להתקבל. הוא אמר לי 'אתה רוצה ללמוד שם? בבקשה, תלמד בחופש הגדול כמו שצריך ויעשו לך מבחן חוזר'. כל הקיץ ההוא חרשתי. בסוף ניגשתי למבחן והתקבלתי. אבא לא עשה לי הנחות. אם רק יכולתי, הייתי מדבר היום עם ההורים שלי על הגישה החינוכית שלהם. הייתי רוצה לשמוע מהם יותר. במבט לאחור, אני חושב שאולי הדרישה הבלתי מתפשרת שלהם לא לוותר ולא לחפש חיים קלים, חיסנה אותי והכינה אותי להתמודדות הלא פשוטה בהמשך".

החודשים שלפני הפיגוע היו רוויים באירועים ביטחוניים, חלקם קטלניים. "היה מאוד מתוח", הוא נזכר. "נרצחו המון אזרחים, היו המון פיגועים קשים. גם ביישוב שלי היו התרעות בלי סוף, כיתות כוננות ונעילת דלתות. השיא היה ערב לפני הפיגוע שלנו, הפיגוע הנורא במלון פארק בנתניה. הידיעות על האסון הגיעו אלינו במהלך החג והאווירה הייתה כבדה. כולם דיברו על מבצע שעומד לצאת לדרך. היה ריח של מלחמה באוויר". הפיגוע בבית משפחת גביש, יחד עם פעולות טרור נוספות, היו חלק ממה שנקרא לימים 'מרץ השחור', שהוביל בהמשך למבצע חומת מגן.

"ליל הסדר היה מאוד שמח", הוא מספר. "היינו יחד ההורים, כל האחים חוץ מאח אחד נשוי, אחי הגדול עם אשתו והילדה, אח של סבא וסבא. היו הרבה דברי תורה ושירה. ואז הגיע מוצאי שבת. אני זוכר שהיה לילה גשום. ישבנו בסלון וניגנו בכיף בגיטרה ופסנתר. שרנו קצת, אכלנו ארוחת ערב, ואז ההורים שלי יצאו מהבית. עליתי לקומה העליונה, ופתאום היה בום נורא חזק. צרור יריות אדיר. בשלב הראשון חשבתי שמשהו נפל על הבית, אולי איזה מטוס התרסק עלינו. לקח לי בערך מאית שנייה לעשות סוויץ' במוח ולהבין שזה כאן וזה קורה. אפשר לומר שבאיזשהו אופן, הייתי מוכן לפיגוע. תמיד קינן בי איזה פחד שמישהו מהמשפחה שלי ימות מאירוע ביטחוני. דאגתי להורים שלי ולאחים שנסעו על הכבישים. זה ישב לי איפשהו במחשבות. תיארתי לי שבן משפחה הולך למות, אבל לא תיארתי לעצמי כזה מגה-פיגוע", הוא נאנח.

אתה מבין שמחבל חדר לבית. מה מרגישים באותה שנייה? פחד משתק?

"לא פחד. אני הפכתי לאוטומט. חשבתי מה צריך לעשות. רצתי לחדר של אחי הבכור ולקחתי את הנשק שלו. בינתיים המחבל למטה המשיך לירות. אמא נהרגה מיד, אבא נפצע קשה מאוד. בסלון ישב סבא עם אחי אברהם. כל מי שהיה בקו הראשון נפגע. אחי אברהם, למרות הפציעה, הצליח לזחול לכיוון המדרגות. נעמה אשתו נכנסה בתושייה עם התינוקת דריה מתחת לשולחן וסתמה לה את הפה. בקומה למעלה האחיות שלי ואחי הקטן עם חבר התחילו לצרוח. אמרתי להם לשתוק ולהתחבא מתחת למיטות. במקביל, הכנסתי את המחסנית וירדתי לקומה התחתונה. אברהם שכב פצוע ליד גרם המדרגות. הוא אמר לי 'תירה במחבל'. עניתי לו שאני מעדיף שהוא יירה. הושטתי לו את הנשק. הייתי בסך הכול שבוע אחרי הגיוס ולא ידעתי לירות כמו שצריך. זה היה דו שיח של שניות", הוא אומר ולמרות השנים שחלפו קולו רועד. "בינתיים עליתי למעלה ואספתי כל מיני חפצים בניסיון למנוע מהמחבל לעלות לקומה.

"פתאום היה למטה שקט מקפיא. לא הבנתי למה המחבל לא עולה. הסתכלתי למטה וראיתי את אחי בתוך שלולית דם. לא הבנתי מה הולך, איפה המחבל. הנחתי שאברהם הרג אותו. כל הבית היה עם ריח כבד של אבק שריפה ושקט. פתחתי את הדלת של המרפסת וראיתי בחוץ את כיתת הכוננות. הם התחילו לפרוץ פנימה ולחלץ את הפצועים וההרוגים. הם לא ראו את המחבל. תוך כדי האירוע, היו טלפונים. מערוץ 2 התקשרו, ניתקתי להם בפרצוף. אחרי כמה דקות אחי התקשר לברר מה קורה. אמרתי לו 'כולם מתים'. זו הייתה ההרגשה", הוא נאנח. בהמשך חוסל המחבל, שהסתתר באחד החדרים.

במהלך השנים התעניינת בזהות המחבל?

"ממש לא, זה לא עניין אותי. הוא מת וזהו".

איך מתאוששים מכזאת מכה?

"לא מתאוששים", הוא מחייך חיוך מריר. "בבת אחת כל החיים שלך משתנים מהקצה אל הקצה. בערב עוד צחקנו יחד וניגנו בכיף, ואחרי שעה אתה נזרק למציאות חיים שונה לגמרי. זה כמו שנפלה עליך פצצת אטום. אתה ממשיך בחיים, מתקדם, אבל עדיין יש בתוכך קרינה רדיואקטיבית. זה לא נגמר. זאת התמודדות מתמשכת", הוא משיב בכנות.

ללמוד לחיות מחדש

במהלך החודשים הראשונים אומצו ילדי גביש על ידי אמנון ודניאלה וייס מקדומים. (הזוג וייס הם הוריה של נעמה, אלמנתו של האח הבכור אברהם גביש הי"ד שנהרג בפיגוע, ר"ג). בהמשך עברו ילדי משפחת גביש להתגורר יחד בבית בקדומים. "אחרי שלושה שבועות חזרתי לצבא. בשבועות הראשונים נורא עטפו אותנו המשפחה, החברים והמון אנשים טובים. לאט לאט למדנו לעמוד על הרגליים. לקח שנים לאחות את הקרעים. הכול התפרק לגמרי והיינו צריכים לבנות הכול מהתחלה. גרנו עם מנשה אחי הנשוי ואשתו, שהיו בסך הכול בני 23. אחי הקטן היה בן 14. אלו היו שנים מאוד מורכבות", הוא מודה. "זה ללמוד לחיות ביחד מחדש. אני הייתי בצבא וזה שמר ועטף אותי. הצוות והמפקדים שלי שמרו עליי". שש שנים שירת גביש ביחידת מגלן. "הייתי מפקד צוות וסיימתי בתפקיד סמ"פ. השנים הראשונות אחרי הפיגוע היו מורכבות ומאתגרות. אפשר לומר שלמדנו לחיות מחדש".

מי תפס פיקוד ודאג לניהול השוטף כמו לשלם חשבונות או לבשל?

"אחי הגדול ואשתו טיפלו בכל, חשבונות, ביטוחים, לימודים. מי הלך לאסיפת ההורים של אחי הקטן? אחי בן ה-23. כולנו השתדלנו לתת יד. חברים של ההורים שלנו, יעקב ורחל כהן, עברו לגור לידנו בקדומים וליוו אותנו ממש במסירות". עם הזמן האחים לבית משפחת גביש נישאו, ולפני חצי שנה הוחלט לסגור באופן סופי את הבית. "התפזרנו לכול עבר. אחד לירוחם, השני לאלקנה, אני לירושלים. כול אחד עבר למקום אחר בארץ. זה קשה כי אנחנו מאד מחוברים ורגילים לחיות ולהיעזר אחד בשני, אבל אני מאמין שזאת דרך העולם וזה היה חייב לקרות מתישהו".

בית ההורים באלון מורה נותר בשנים הראשונות ריק ומיותם, עדות אילמת לזוועה שהתחוללה בו. לפני מספר שנים החליטו האחים להשכיר את הבית ומאז שבו קולות חיים למקום. "כולנו מחוברים לבית שגדלנו בו. אני אישית מאוד מחובר לשם. סוג של חיבור על-טבעי. אני מחובר לאדמה הזאת. מאוד אוהב לבקר, להרגיש ולהיות שם, אבל לחיות בבית זה כבר בלתי אפשרי מבחינתי".

עם שחרורו מהצבא פנה ללימודי תואר ראשון בהנדסה, תעשייה וניהול באוניברסיטת אריאל. תוך כדי הלימודים, חש רצון לשוב ולנגן בפסנתר. "מדי פעם חזרתי לנגן, אבל לא התייחסתי לזה כאל משהו רציני".

לאחר שנתיים אינטנסיביות בלימודי ההנדסה, ניצל גביש חופשת סמסטר בת שלושה חודשים כדי להירגע ולאגור כוחות בטיול בהודו. "טיילתי בהודו, נפאל. שם משהו נפתח בי. היה לי המון זמן להתבוננות, להקשבה פנימית ואפשרות להוריד הילוך מהמרוץ שהייתי בו עד אז. שם התורה של רבי נחמן התחילה לדבר אליי. פעם ראשונה שפגשתי אותה בצורה כל כך עמוקה. הייתי בבית יהודי בלה שבהודו והיו שם שיעורים ודיבורים על רבי נחמן וזה נגע בי".

יחד עם התעמקות בתורתו של רבי נחמן, החלו ניצני המוזיקה לפרוח. "כול נושא המוזיקה התחיל להיפתח אצלי בצורה חזקה. היינו מנגנים שם במשך שעות. התחלתי לכתוב שירים. לפני זה לא כתבתי בחיים שלי. אמא הייתה מורה לספרות והייתה כותבת יפה, מתבטאת טוב, מבינה בשירה ובמוזיקה. גדלתי עם זה לידי. אומנם לא עשיתי עם זה עד אז כלום, אבל כנראה שזה היה שם כל הזמן", הוא מסביר. "רק אחרי השחרור מהצבא התחלתי באמת להתמודד עם הפיגוע. פתאום יצאתי מהמסגרת המגוננת והמוזיקה ורבי נחמן היו התשובות. רבי נחמן עם העצות שלו, התורות שלו, התפילות שלו, נתן לי המון כוח. כל מה שרבי נחמן מדבר עליו, ההתבודדות, הרצוא ושוב, נגעו ישירות בי ובחיים שלי. פתאום הבנתי שיש שם לדברים האלו שאני מתמודד איתם. יש הגדרה ויש תרופה".

בשיריו הראשונים התמקד גביש בהתמודדות המורכבת עם האובדן. "כתבתי על קשיים שיש לי, התחלתי לקרוא בשמות לכאב, לפחד, לחרדות, לגעגוע, לבדידות. פשוט התחלתי לדבר ולשיר את זה", הוא אומר. "אני מטבעי בן אדם ריאלי. הייתי קצין בצבא ולמדתי הנדסה, אבל המוזיקה פשוט התפרצה ממני. זה כנראה בעבע בתוכי ונבע מתוך המקומות שעברתי".

"אבא ואמא היו שמחים בי"

כששב ארצה רכש פסנתר וניגן בזמנו הפנוי. את לימודי ההנדסה השלים בהצלחה ורק אז הרשה לעצמו לפנות לתחום שליבו חפץ - המוזיקה. במשך ארבע שנים למד בבית הספר למוזיקה 'מזמור' שבגבעת וושינגטון. "התמקצעתי בכתיבה, יצירה, הלחנה, עיבוד, קריאת תווים, הרמוניה, קצב, פיתוח קול. זה היה בשבילי להתחיל מהתחלה. עד אז המוזיקה הייתה אצלי תמיד בצד, סוג של תחביב. במזמור פתאום לקחתי את זה בפן המקצועי וזה היה קשה. השנה הראשונה הייתה כמו טירונות בשבילי. דיברו איתי סינית, אבל הבנתי שזו ריצה למרחקים ארוכים". לפני שנה סיים את לימודיו. "השנים האלו במזמור מילאו אותי מבחינה מוזיקלית".

במהלך שנת הלימודים הרביעית במזמור החל לעבוד על חומרים לקראת אלבום. "הגעתי ליהוא ירון, מפיק מוזיקלי ומוזיקאי מוערך. עבדנו שנה ביחד על האלבום". את שיר הנושא 'יום חדש' כתב בביתו בקדומים עוד בתקופה שלפני לימודי המוזיקה. "השיר נכתב בבום. גם הלחן וגם המילים פשוט יצאו תוך כמה דקות לעולם. השירים שלי מדברים הרבה על אמונה וגם על היכולת לאהוב את החיים. ברור שזה מגיע ממקום של כאב ושל געגועים ושל חוסר, אבל יש חוט שמקשר בין המקום הזה שנמשך טיפה למטה לבין הכיוון הכללי ששואף למעלה. השיר הזה בפרט והשירים שלי בכלל מחברים בין המקום הכואב הזה לבין הכמיהה למקום יותר שלם ויותר טוב".

לשאלה האם לדעתו הוריו היו מאושרים מבחירתו לעסוק במוזיקה, הוא משיב: "בטח שכן. אבא ובוודאי אמא היו מתרגשים מאוד. האחים שלי גם מפרגנים, משתפים בפייסבוק. אני חושב שכול בני האדם מחפשים את הנקודה הפנימית שלהם בעולם הזה. האחים שלי שמחים בשבילי ואיתי שמצאתי את הנקודה שהיא שלי".

האם המטרה שלך בהוצאת הדיסק היא להביע את עצמך, או יותר מכך?

"אני מרגיש שאני צריך לעשות את זה. אני מרגיש שהקב"ה נותן לי את הכלים לעשות את זה, מכל הבחינות. אני מכוון לריצה למרחקים ארוכים. אני לא יודע מה יהיה עם הדיסק, אבל אני מנגן כבר המון שנים וחי את זה. זה חלק בלתי נפרד ממי שאני. אני אדם מאוד פרטי, נורא קשה לי להיחשף, אבל אני מבין שזה חלק מהעניין כי בסוף אמן או מוזיקאי שהיצירה שלו לא מונגשת לעולם, מפספס משהו. אני לא אומר שהוא תלוי בזה, אבל זה חסר. בסוף, אני משמיע את מה שיש לי להעביר לעולם. אני מרגיש שאני צינור, שהקב"ה נתן לי את הזכות להעביר לעולם".

מהו המסר המרכזי שלך?

"אני לא רוצה לצאת בקלישאות, אבל אני חושב שכל בן אדם עובר דברים בחיים, אין אדם שאין לו התמודדות. אבל בסוף יש לנו את האפשרות והיכולת גם להוסיף אור בעולם הזה, להוסיף שמחה ואמונה למרות או בזכות מה שאנחנו עוברים. אני חושב שזו בחירה איך אני מסתכל על העולם הזה ועל מה שעובר עליי. האם אני קורבן, או האם אני לא מתעסק בשאלה הקורבנית ומוסיף אור. אנשים עוברים דברים מאוד מורכבים, אבל דווקא מהמקומות האלה אני מאמין שאפשר ליצור הרבה אמונה והרבה שמחה".

הייתה תקופה שאתה הרגשת קורבן?

"די מהר הבנתי שלא יעזור לי לשאול למה זה קרה לי, כי אין ולא תהיה לי תשובה לזה. אני כל הזמן בדו שיח עם הקב"ה. אני משתדל לשאול בשביל מה, מה זה בא להראות לי, מה זה בא לחדש לי. אני ברצוא ושוב כל הזמן. שמעתי על מחקר שמראה שאין קורלציה בין מה שאדם עובר לאיך שהחיים שלו ייראו. יש אנשים שלא עבר עליהם שום דבר דרמטי והם נורא עצובים, דיכאוניים ולא חיים את החיים ומצד שני, אנשים שעברו דברים נורא קשים וחווים חיים מלאים ודינמיים. בשורה התחתונה אני מאמין שזה עניין של בחירה".

היו ימים ששכבת במיטה בלי כוח לקום?

"זה כל יום מחדש לקום ולבחור בחיים. זה כל הזמן התמודדות. יש עליות ויש ירידות, אבל חשוב שהכיוון הוא לשם", הוא מצביע כלפי מעלה. "זה הכיוון הכללי ובדרך יש גם נפילות, אני לא מייפה את החיים. יש מורכבות, יש אתגרים, יש הרבה קשיים בדרך, אבל כשהמוד ומרכז החיים הוא להיות חיובי ולהביט קדימה, אז זה אחרת. כל יום מחדש האדם צריך לבחור לאן הוא מסתכל, מה הכיוון שלו. אני משתדל להביט קדימה ולראות את האור גם בתוך תהומות של חושך", הוא מסכם.

מופע השקת אלבומו יתקיים בשבוע הבא במועדון 'האזור' בתל אביב. גביש מודה: "כן, אני מתרגש. היו לי בעבר כמה הופעות, אבל זאת הופעה הופעה. אני לא יודע מה יהיה בעוד שנה או שנתיים, אבל אני משמיע קול, את הקול האישי שלי שהוא קול כללי. אני חי את זה עכשיו ומתפלל לטוב".

[email protected]