צה"ל יכול להסתדר בלעדיהן. חיילות דתיות
צה"ל יכול להסתדר בלעדיהן. חיילות דתיותצילום אילוסטרציה: באדיבות 'אלומה'

סוגיית גיוסן לצה"ל של צעירות בוגרות החינוך הדתי עומדת בשנים האחרונות במוקד דיון תוסס בקרב תלמידות החינוך הדתי, הוריהן, המחנכים והמחנכות שלהן והציבור כולו.

המחזיקים בעמדה המתנגדת לשירות בנות דתיות בצה"ל מתבססים לא מעט על הטענה ש"כל הרבנים אוסרים על בנות להתגייס לצה"ל". אך מכיוון שבציבור שלנו לא תמיד ממהרים להרכין ראש בפני סמכות רבנית - מה גם שבשנים האחרונות נשמעים קולות רבניים, אמנם של מיעוט, שחולקים על האיסור הנ"ל - אי אפשר עוד להסתפק בנימוק הזה. על כן ריכזתי כאן מספר נימוקים וטענות חזקות, בעיניי לפחות, נגד גיוס בנות דתיות לצה"ל באופן כללי - ובפרט בעיתוי הזה, שבו מתחולל מאבק קשה על פקודת 'השירות המשותף' והגברת הערבוב והחיכוך בין חיילים לחיילות ביחידות צה"ל השונות.

אקדים ואומר שעדיף בעיניי שהעמדה הזאת בשיח הציבורי תובל בידי נשים מהצד התורני, כשם שנשים כאלו מובילות את העמידה החינוכית מול התלמידות והבנות המתלבטות, וכשם שהמאמץ מהצד השני לגייס עוד ועוד בנות דתיות מובל בעיקר בידי נשים דתיות מהאגף הליברלי. אך עד שנזכה לכך, במקום שאין נשים אשתדל להיות איש.

תרומה ביטחונית מול תרומה חברתית

ההכרעה בין שירות בצה"ל לשירות לאומי צריכה להתייחס לא רק לשאלה היכן אתרום יותר, אלא גם לשאלה היכן יהיה קשה יותר להסתדר בלעדיי. עבודתן של התצפיתניות בצה"ל, למשל, הכרחית לצורך פיקוח נפש גמור של סיכול חדירות מחבלים, ולכן חשובה מאין כמותה. אבל תצפיתנות היא מצווה שיכולה להיעשות על ידי צעירות אחרות, בעוד שלקומונרית בבני עקיבא דרושים כישורי ארגון וחינוך, אבל קודם כול היא חייבת להיות דתית.

במסגרת מפעל השירות הלאומי, בנות הציונות הדתית מרימות תרומה חברתית ראשונה במעלה לאוכלוסיות חלשות ולפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. על פי מקורות צבאיים מוסמכים, הנתונים הדמוגרפיים מראים שבשנים אלו והבאות המספר הכולל של הצעירות המתגייסות לצה"ל נמצא במגמת עלייה חדה. העובדה שלצה"ל אין מה לעשות עם כל כך הרבה חיילות היא אחת הסיבות לכך שמנסים לפתוח בפניהן תפקידים חדשים, כולל קרביים.

נכון שבין המתגייסות הדתיות יש צעירות איכותיות במיוחד, שצה"ל - כמה מחמיא - מעוניין בהן בשורותיו. אבל באופן כללי צה"ל לא סובל ממצוקת מתגייסות. להיפך - יש לו עודף. המאמץ לגייס עוד ועוד בנות דתיות לצה"ל בא על חשבון העשייה החברתית החשובה של בנות השירות הלאומי, שאין אחר שיעשה אותה. לכן, קצת מוזר שהקמפיין להגברת גיוס הבנות הדתיות יוצא דווקא מתוך חוגים ליברליים בציונות הדתית, אלה שבדרך כלל מטיפים לציבור הדתי-לאומי על פעילות מוגזמת בתחום המדיני, הביטחוני וההתיישבותי ("ארץ ישראל") תוך הזנחת הצד החברתי ("עם ישראל").

המשמעות הדמוגרפית

אולי זה לא פוליטיקלי קורקט לדבר על כך, אבל הגיע הזמן שנשתחרר מכבלי עריצות התקינות הפוליטית.

הציבור הדתי-לאומי, ברובו המכריע, תומך בכל לבו בהתיישבות ביו"ש. לבו נחמץ מדיבורים על עקירת יישובים, ובאופן כללי הוא דוגל ברעיון ארץ ישראל השלמה, מסיבות אמוניות, לאומיות וביטחוניות.

במחלוקת בין השמאל לימין בעניין חלוקת הארץ וחזון המדינה הפלשתינית, האיום הדמוגרפי הוא הקלף הכי חזק של השמאל. והתשובה הכי טובה לאיום הדמוגרפי היא עלייה בילודה היהודית וצמצום הפער בינה ובין הילודה הערבית.

גוש קטיף נעקר וצה"ל נסוג מעזה בגלל האיום הדמוגרפי. גם היום צה"ל נמנע מלהשתלט על עזה ולעקור את הטרור שיוצא מתוכה בגלל הבעיה הדמוגרפית. האיום הדמוגרפי הוא המחולל מספר 1 גם של תכניות הנסיגה מיהודה ושומרון, שעלולות להמיט על ישראל אסונות ביטחוניים נוספים.

אכן, יש תפקידים בצה"ל, כולל מבצעיים, שגם בנות יכולות לעשות כמו בנים. ללדת, לעומת זאת, רק בנות יכולות. ובמאזן הדמוגרפי יש משמעות עצומה לא רק למספר הילדים שאישה יולדת בסופו של דבר, אלא גם לשאלה באיזה גיל היא יולדת אותם. במספר הילדים הסופי, אין כיום הבדל משמעותי בין אישה ערבייה ליהודייה. אבל הערביות מתחתנות צעירות ויולדות מוקדם, ולכן המאזן הדמוגרפי עדיין עובד לרעתנו.

לצערנו, בחברה החילונית המתירנית של היום לא ממהרים לשאת בעול חיי משפחה, ודוחים את הנישואין לגיל מבוגר. לכן, התרומה הדמוגרפית של הקמת משפחה ברוכת ילדים בגיל צעיר היא חשובה מבחינה ביטחונית - כן, מבחינה ביטחונית - יותר מתפקיד מבצעי כזה או אחר שבת דתית יכולה למלא בצה"ל, אך גם אחרים או אחרות יכולים לעשותו.

אם טובת המדינה וביטחונה לנגד עינינו, על הציבור הדתי לעודד את בנותיו להסתפק בשנת שירות לאומי אחת, ולאחר מכן לפנות ללימודים והכשרה מקצועית לפני שהן נישאות ומתחילות לשאת בעול משפחה, לידות וגידול ילדים. אין ספק שגיוס לצה"ל לשנתיים, שבמקרים רבים מתארכות עוד יותר (הציעו לך קצונה, לא תיקחי?), גורם לדחיית גיל הנישואין והלידות, ובכך פוגע בגורם המרכזי לנטרול האיום הדמוגרפי שבו תלויים מצוות יישוב הארץ וביטחון המדינה. אין זה מקרה שבתוך המיעוט בציבור הדתי שמעודד את גיוס הבנות הדתיות לצה"ל, יש אחוז גבוה במיוחד מקרב המיעוט הדתי שתומך בעמדות מדיניות שאינן ימניות.

ברור לי שיש מי שיעקמו את אפם מול הטיעון הזה, וידברו על כך שילדים מביאים מתוך אהבה ולא למען האומה. נכון, אמנם, שבמסגרת תכנון המשפחה יש מקום להביא בחשבון עוד הרבה גורמים, אבל לא בגלל זה ייפקד מקומו הראוי של השיקול האידיאולוגי הלאומי. חלוצי ההתיישבות הציונית לא חשבו שיש סתירה בין אהבת המשפחה לאהבת המולדת, ולא הייתה להם בעיה לפזם בסיפוק "מלאו אסמינו בר ויקבינו יין, בתינו הומים מתינוקות ובהמתנו פורה - מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?".

אי אפשר לדבר בלהט על חשיבות התרומה לביטחון המדינה ובו בזמן להתעלם מהיבט אסטרטגי מדיני-ביטחוני שהוא בעל חשיבות כה רבה לביטחון המדינה. ריבוי ילודה הוא גם מצווה דתית וגם מצווה לאומית וביטחונית. מן הראוי שהציבור הדתי-לאומי יצטיין קודם כול בתחום הזה, שאין כיום תחליף לתרומתו הייחודית. וכן, גם שירות לאומי לא צריך להימשך שנתיים. הקמת משפחה בגיל צעיר, בשילוב הכשרה מקצועית להבטחת העתיד הכלכלי, חשובה יותר משנה שנייה של שירות לאומי.

השחיקה הדתית

טוענים שהמתגייסות הדתיות לא נשחקות בצבא מבחינה דתית, אבל הטיעונים הללו באים מטעם גופים מוטי אג'נדה. עמותת 'אלומה', שמלווה בסיפוק רב את מגמת העלייה בגיוס הבנות הדתיות, מנופפת בתוצאות סקר שנערך לפני כמה שנים, שלפיהן זה הוא המצב, על פי הצהרתן של החיילות הדתיות. עם כל הכבוד, זה לא רציני. היחלשות או התחזקות דתית צריכה להיחקר בפרמטרים אובייקטיביים, לא בדימוי עצמי סובייקטיבי. התעמולה מספרת על חיילות בחצאית, אבל ברור שרוב הדתיות המתגייסות, למעשה כמעט כולן, לובשות מכנסיים במדי ב'. זכורה הפרשה המסעירה של חיילות דתיות שבאו לבושות מכנסיים צבאיים לטקס יום הזיכרון באולפנה שבה למדו, והתבקשו לעזוב את המקום. האם צניעות הלבוש אינה אחד הפרמטרים לרמה דתית? עד כה נודע על שתי בוגרות החינוך הדתי שסיימו קורס טיס. בכתבות שנכתבו על שתיהן, ללא ספק צעירות איכותיות, הוזכר שהיה להן חבר חילוני. האם אין כאן לפחות היבט מסוים של שחיקה דתית?

אכן, גם בשירות הלאומי לא כל המקומות מוגנים ולא חסרות בעיות. במקביל להתנגדות לשירות בצה"ל, יש לצאת גם נגד שירות לאומי במקומות בעייתיים. אבל בצה"ל אין כמעט מקום מוגן שלא דורש אופי חזק מאוד כדי לא להישחק מבחינה דתית. כן, יש בנות שמסוגלות לעמוד בזה ולא להישחק. אך ככל שתופעת הגיוס מתרחבת, כך מובטח שיגדל מספר הבנות המתגייסות שאינן כאלה.

ומה לגבי הבנים, שואלים. אם הבנים מסוגלים לשמור על עצמם משחיקה, האם הבנות חלשות מהם? התשובה פשוטה: הבנים נשחקים, ועוד איך. צה"ל הוא המקום שבו הכי הרבה צעירים דתיים נפרדים מהכיפה שלראשם, או לכל הפחות חווים ירידה רוחנית בעוצמת הרגש הדתי וההקפדה ההלכתית. לכן הציונות הדתית הקימה מערכת חינוכית גדולה ומגוונת של ישיבות ומכינות, שנועדה לחזק את המתגייסים לפני שירותם, לתמוך בהם בעת שירותם, ולשקם את הנסיגה הרוחנית לאחריו. אם היה אפשר לוותר גם על שירות הבנים בגלל השחיקה הדתית, היה נכון לעשות זאת. העניין הוא שלצה"ל חסרים לוחמים, והוא לא יכול לוותר על תרומתם הקרבית של החיילים הדתיים. חיילות יש לו מספיק, ואם החמדנות והאג'נדה גורמות לו לרצות דווקא את הצעירות הדתיות, אין חובה לשתף עם זה פעולה.

יש מי שטוענים שממילא הצעירות הדתיות עתידות לתפקד בסביבה מעורבת וכלל-ישראלית, ועליהן ללמוד להתמודד מול ההשפעה הסביבתית, ולכן אין סיבה לחשוש מההשפעה הסביבתית בעת השירות הצבאי דווקא.

שתי תשובות בדבר. ראשית, כל מי שחווה את צה"ל מבפנים יודע שאין מה להשוות בין סביבת עבודה או לימודים שאדם נמצא בה כשליש מהיממה, לסביבה צבאית אינטנסיבית שאתה גר בתוכה 24 שעות ביממה, פעמים רבות בתנאי שטח, ולא יוצא ממנה במשך שבועות רצופים.

שנית, גם אם בעתיד אין מנוס ממגע עם סביבה לא הומוגנית, כל מחנך יודע שמוטב לדחות את המפגש הזה לגיל מבוגר, שבו הדעת מיושבת יותר והאישיות מגובשת יותר. כשם שרק מיעוט זניח בציונות הדתית שולח את ילדיו לבתי ספר שאינם דתיים או לתנועת נוער חילונית, כך גם גיל 19-18 הוא גיל מוקדם מדי לזרוק בו את בנינו ובנותינו לחיים כה אינטנסיביים ושוחקים, בסביבה צבאית שאינה מוגנת מבחינה דתית.

בקרב המעודדים את גיוס הבנות הדתיות, יש מי שמגמה של היחלשות ובינוניות דתית אינה מטרידה אותם. אבל גם הם היו רוצים שהצעירות הדתיות ישמרו לפחות על זהותן הדתית. הניסיון מוכיח שבסביבה הצה"לית יש סחף לכיוון של התחלנות.

ההתחשבות המופלגת היא מצב זמני

מי שתולים את יהבם במדור 'הבת הדתית' בצה"ל, שדואג לכוון מתגייסות דתיות לסביבה הנחשבת הולמת לצורכיהן הדתיים, כדאי שישימו לב להשתלשלות האירועים הבאה:

בעבר ישיבות ההסדר, המשלבות ספרא וסייפא, היו יקירות צה"ל והתקשורת. תלמידיהן נישאו על כפיים כמי שמוכיחים שגם בני ישיבות יכולים לשרת שירות קרבי ולקחת חלק במערכות ישראל. לפני 26 שנה זכה מפעל ישיבות ההסדר בפרס ישראל.

אחר כך באו המכינות, והעמידו בוגרים שנתנו לצה"ל יותר. מאז הפכו ההסדרניקים למשתמטים, והמכיניסטים - ליקירי צה"ל והתקשורת. בשנה שעברה הרב אלי סדן, מייסד אם המכינות בעלי, זכה בפרס ישראל.

עברו כמעט 30 שנה מתחילת דרכן של המכינות. בגבולות המדינה שורר שקט יחסי, ראשי צה"ל העלו את השוויון המגדרי על ראש שמחתם, וכיום המכיניסטים הדתיים נתפסים כאיום של "הדתה", וכמכשול בפני האידיאל החדש של השירות המשותף. תרומתם הקרבית החשובה הפכה למובנת מאליה, עד כדי כך שאפשר לאיים בסגירת אם המכינות בעלי רק בגלל ההתבטאויות השנויות במחלוקת של הרב יגאל לוינשטיין בענייני מגדר.

אבל לא אלמן ישראל, וגם כעת מצא לו צה"ל יקירים חדשים מקרב המגזר הדתי, או ליתר דיוק יקירות חדשות - הבנות הדתיות המתגייסות. אחריהן מחזרים, בפניהן פורסים שטיח אדום, להן מעניקים תנאים מיוחדים ומתחשבים בצורכיהן הדתיים. אולי בקדנציה הבאה תעניק שרת חינוך ממפלגת 'יש עתיד' את פרס ישראל למיכל נגן ממכינת 'צהלי' או ליפעת סלע מארגון 'אלומה'.

מובן שגם הרומן החדש בין צה"ל למתגייסות הדתיות לא יימשך לנצח. לאחר שגיוס הבנות הדתיות יהפוך לעובדה מוצקה, החיזור אחריהן יהפוך למיותר, והצורך להתחשב בהן יהיה למטרד. בשלב הזה, הציבור הדתי-לאומי יצטרך לצאת למאבק כדי לשמר את הזכות של בנותיו להצהיר ולהיפטר משירות בצה"ל, לאחר שכבר "יוכח" שאין שום סתירה בין דתיוּת לשירות צבאי לבנות.

לתגובות: [email protected]