בשבע מהדורה דיגיטלית

הפעם מתקנים מן השורש

המשבר הנוכחי בין צה"ל לציונות הדתית הוא הזדמנות לחולל שינוי מהותי שימנע את הקרע הבא בחברה הישראלית

הרב אברהם וסרמן , ג' בניסן תשע"ז

הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

הימים ימי משבר בין הציונות הדתית לשלטונות הצבא, עמוק יותר מהמשברים שהיו קודם לכן ולכאורה נפתרו. רק לכאורה.

מכיוון שהמשבר החדש הוא המשך של הקודמים לו, שנפתרו חלקית בלבד, ובעיקר טואטאו מתחת לשטיח. תזכורת קצרה מהשנים האחרונות: כפיית חיילים לשמוע שירת נשים, גילוח זקנים, הגבלת הכנסת ספרי תורה, הוצאת ענף תודעה יהודית מהרבנות הצבאית, השתקת הרבצ"ר במשך חמש שנים, ועכשיו פקודת השירות המשותף.

הבה נהיה גלויים - שנים רבות אנו יודעים שיש בצבא חילולי שבת שלא לצורך, בעיות צניעות, כשרות ועוד. תלמידינו וילדינו דיווחו לנו שוב ושוב על בעיות וכשלים. שלחנו אותם לדבר עם המפקדים והרבנות הצבאית – אך רק חלק קטן מהבעיות נפתרו.

חיילים רבים מחללים שבת במהלך השירות שלא לצורך, כשמספרים להם שזה מבצעי ולבסוף מתברר ששיקרו ביודעין, ולעתים אף לא טורחים לכסות את האמת מלכתחילה. אך לחייל הבודד או לקבוצה הקטנה קשה להתמודד עם מערכת חזקה כל כך.

רק לאחרונה דיווח לי גורם המצוי בנעשה בצבא, כי בכשלושים בסיסים גדולים שמאכילים אלפי חיילים אין משגיח כשרות. התירוץ הוא שאין תקציב. אבל אשמים אנחנו, שידענו ולא עשינו די.

גם בסוגיה זו, כמו בסוגיות אחרות, נקטו נציגינו בשיטת השתדלנות. "אנחנו מנסים להשיג את המקסימום האפשרי", אמרו לנו. שידרנו חולשה, והתוצאות בהתאם. דווקא עתה, כשהמשבר גלוי ועמוק, זה הזמן לתקן מן היסוד. אם נרגיע את המצב בנוסחה מקומית לבעיה הנוכחית, לא יהיה בכך פתרון, מכיוון שבשורש העניין לא נגענו. המשבר הבא יבוא, וכנראה יהיה חמור מקודמיו, שמתקדמים בסדר עולה. אחריו יבואו משברים נוספים שעלולים לקרוע את החברה הישראלית, דווקא במקום שצריך לאחד אותה ברמה הגבוהה ביותר – צה"ל.

אשליית ההפרדה

לכאורה יש פתרון: יחידות נפרדות לדתיים. נוותר על קורס קצינים וגם מ"כים. אבל זה לא ייגמר שם. לא יגייסו דתיים לסיירות, לחיל האוויר, לחיל הים, למודיעין ולכל מקום שאינו יכול להתפצל.

ראשית, זהו רעיון מזעזע, אפלייתי ומשפיל, וזה חוץ מהנזק שייגרם לצבא כולו בהיעדרם של חיילים איכותיים בעלי מוטיבציה גבוהה במיוחד ממקומות רבים שבהם הם חיוניים. אך בעיקר - הבעיה לא נפתרה. הבעיה איננה של אנשי הציונות הדתית או של החייל חובש הכיפה. היא של כלל החיילים, שחלק גדול מהם, גם אם אינם חובשי כיפה, מסורתיים-דתיים ברמות שונות, ספרדים ואשכנזים, עולים וותיקים. בהם שומרי שבת (גם אם חלקית), שומרי כשרות (גם אם לא מוקפדת מאוד), שומרי צניעות (גם אם לא על כל פרטיה), מניחים תפילין ומתפללים (גם אם לא כל יום). כבר זמן רב שהתשובה לשאלה האם אתה דתי או חילוני היא במקרים רבים: "על הרצף".

לכן נראה כי הפתרון לדתיים, לבד מהיותו מזעזע, אפלייתי, משפיל ומזיק, מחטיא את הנושא המרכזי: לכידות הצבא על שלל גווניו, בהיותו צבא יהודי (תוך מתן כבוד גם לחיילים שאינם יהודים).

עצמאות לרבנות הצבאית

כמו בכל משבר, גם משבר זה עשוי להביא לצמיחה, אם נפעל נכון, בנחישות ובתבונה, ובשיתוף פעולה רחב של גורמים רבים. על נציגי הציבור כולו - החילוני והדתי, המסורתי והחרדי - שילדיו משרתים בצבא, להתגייס למהלך. זה לא רק תפקידה של הציונות הדתית. על כלל חברי הכנסת לדאוג לכלל החיילים.

יש לנסח מחדש את פקודת השירות של חיילות, ואף לשנות את הכותרת "פקודת השירות המשותף", שהיא שינוי שהובילו גורמים רדיקליים בשנים האחרונות. יש להשיב את תפקיד קצינת ח"ן ראשית, שהיה עד לא מכבר, ופעל היטב שנים רבות.

יש להסדיר בפקודה ובפועל את השירות לבנות, כך שהחיכוך עם בנים יהיה מינימלי, מה שיחסוך הרבה תלונות על הטרדות, ובעיקר יאפשר לבנים ולבנות להתמקד בתפקיד הצבאי שלהם ללא התעסקות הדדית אלה באלה (אין בדבריי משום הסכמה לגיוס בנות לצבא, והם נכתבים על בסיס מציאות נתונה שאותה יש לשנות גם מההיבט הצבאי והאזרחי. רק בישראל וצפון קוריאה מגייסים בנות לשירות חובה).

תורת אמת הנצחית קובעת "והיה מחנך קדוש, ולא ייראה בך ערוות דבר ושב מאחריך". כלומר, חוץ מעצם הבעיה החמורה של הצניעות, הרי שצבא יהודי תלוי בעזרת ה', גם כשמדובר בצבא החזק במזרח התיכון. לכן זה עניין של חיים ומוות, ניצחון או תבוסה חלילה.

יש לערוך שינוי מהותי במעמדה של הרבנות הצבאית כך שתהיה עצמאית לגמרי, ולא כפופה לאיש מלבד הרמטכ"ל. הרבצ"ר יוכל להתבטא בתקשורת לפחות כמו מקביליו בדרגה ואף יותר, מכיוון שהתקשורת היא חלק חשוב בתפקידו. הוא לבדו ינהל את סדר היום שלו ואת סדר העדיפות של האתגרים השונים. מעמדו יהיה דומה לזה של הפצ"ר, הזוכה לעצמאות רבה במיוחד.

כדי לחולל את השינוי הזה, יש להעמיד גם תקציב, שקוצץ מאוד בשנים האחרונות, לאיוש תפקידי רבנים צבאיים, משגיחי כשרות, מש"קי דת וקציני דת. התירוץ "אין כסף" אינו קביל. כשהצבא רוצה משהו – יש כסף, והרבה. מתן האפשרות לחיילים לשמור על אורחות חייהם, עקרונותיהם ואמונתם הוא יקר מפז וקיומי לצבא ולמדינה, ויש להציבו ברמת עדיפות גבוהה ביותר.

את התהליך הזה יובילו מי שמאמינים בו, ואין להפקיד את תכנונו ויישומו בידי מי שיפעלו רק למראית עין וכדי להשתיק ביקורת. מדובר באחד הנושאים המהותיים ביותר לחברה, לעם ולמדינה. לא פחות. לכשנגייס את כל הכוחות ונשלב ידיים, נצעיד את מדינת ישראל לעתיד טוב יותר, בטוח יותר ואחדותי יותר.