חולמת על משפחה עם שמונה ילדים

אילה שפירא סיפרה לכתבת "ידיעות אחרונות" על הרגעים הדרמטיים בתוך המכונית הבוערת, על תהליך ההחלמה המורכב, ועל חייה היום כנערה.

ערוץ 7 , ד' בניסן תשע"ז

אילה שפירא
אילה שפירא
צילום: הערוץ הראשון

אילה שפירא, שנפגעה קשה מאוד מבקבוק תבערה שידה נער מחבל בשומרון, נסעה לבניין האיחוד האירופי בבריסל - שם נאמה וסיפרה על המסע בחייה שלאחר הפיגוע.

שפירא, תושבת שכונת אל מתן במעלה שומרון, בעוד שלושה חודשים תחגוג את יום הולדתה ה־14.

"הבנתי", אומרת אילה בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות", "המקצוע הכי משתלם ברשות הפלסטינית הוא לרצוח יהודי. כמו שאמרתי בנאום שלי בפרלמנט. מי שזרק את בקבוק התבערה היה נער בן 16 שרצה להבטיח פרנסה למשפחה שלו".

לאחר הנאום בפרלמנט בבריסל נסעה אילה עם המשלחת למסעדה שם הסירה מפניה את מסכת הלחץ שמקשה עליה באכילה. "אין לי בעיה שייראו אותי כמו שאני", היא אומרת.

בטיסה המסכה גרמה לה לסבול מחום. זו הפעם הראשונה בחייה שהיא עולה על מטוס. "לפי ההלכה", היא אומרת, "יהודי לא צריך לעזוב את ארץ ישראל אלא אם יש לו סיבה טובה כמו בריאות או פרנסה. טיול בחו"ל, על פי ההלכה, הוא לא סיבה מספקת. אבא שלי נוהג לומר: 'אנחנו לא טסים לחו"ל מפני שכבר הגענו'. אבל ההזמנה לנאום באיחוד האירופי היוותה סיבה טובה. אני מקווה שהצלחתי לתאר להם באיזו מציאות אנחנו חיים. תראו אותי ותבינו שאני לא היחידה שנראית ככה. כמוני יש רבים".

ביום חמישי ההוא, 25 בדצמבר 2014, אילה חזרה מחוג מתמטיקה למחוננים בכפר־סבא שבו למדה פעם בשבוע. "את הדרך לשם עשינו, חברה שלי ואני, במכונית של המדריכה מקרני שומרון שהעבירה את החוג, והאבות הסיעו אותנו חזרה בסוף יום העבודה שלהם. אבא שלי עבד אז בנתניה והוא אסף אותי הביתה".

אביה נהג בכביש המוביל לאל מתן והיא ישבה לצידו, "כשפתאום ראיתי כדור של אש מגיע מלמעלה. הוא ניפץ את החלון – אני לא זוכרת אם זה היה החלון הקדמי או החלון שלצידי – ונחת בין אבא לביני. בתוך שנייה כל שדה הראייה שלי התמלא בלהבות. ראיתי רק צהוב וכתום.

אבל לא הרגשתי שום כאב. מאוחר יותר הסבירו לי שהאדרנלין מנטרל את הרגש. לא הייתה לי שום תחושה, רק חשבתי בהיגיון קר מה אני צריכה לעשות כדי לצאת מהאוטו. פתחתי את חגורת הבטיחות. זה לקח זמן. ניסיתי לפתוח אותה ביד שמאל ולא הצלחתי מפני שהיא כבר היתה שרופה. אז הכנסתי את יד ימין וככה גם היא נכוותה. אחרי זה ניסיתי לפתוח את הנעילה של הדלת וזה לא הלך.

הרופאים שטיפלו בי טענו שלא שהיתי ברכב יותר מעשר שניות, אבל מדהים אותי להיזכר כמה מחשבות הספיקו לעבור לי בראש בעשר השניות האלה. שאלתי את עצמי איך איחלץ מהמכונית אם מנגנון הנעילה שלה נמס. אבא שלי יצא מהצד שלו כדי להזעיק עזרה והוא לא כיבה את המנוע. כשראה שאני לא מצליחה לצאת הוא חזר לרכב, כיבה את המנוע ורק אז יצאתי. לבד".

רות הייתה בבית והכינה ארוחת ערב כשאבנר צילצל ואמר לה: "זרקו עלינו בקבוק תבערה וזה לא כמו שהיה אצלך". שבועיים קודם לכן, בדיוק באותו הכביש, הושלך עליה בקבוק תבערה שבדרך נס חלף על פני השמשה, והאבן הענקית שהוטחה ברכב ניפצה את השמשה האחורית ונלכדה בתא המטען. רות, למודת ניסיון, צילצלה למוקד הראשי וביקשה שיעבירו אותה למוקד האזורי בשומרון כדי שבעלה ובתה לא ייאלצו לחכות בכביש כמוה, במשך יותר מחצי שעה.

"יש הקלטה מהאירוע שמסתובבת באינטרנט", מגחכת אילה. "במוקד שאלו את אבא מה המצב והוא ענה 'יש לנו הרבה כוויות קשות'. שאלו אותו עם מי הוא, ואבא ענה 'עם הבת שלי'. ואחר כך שומעים אותו אומר לי 'תמשיכי ללכת'. אבא ואני הבנו שמסוכן מדי להישאר שם, כי אם יש מחבלים על הגבעה מה ימנע מהם מלרדת ולהרוג אותנו? הלכנו 800 מטר ברגל, עד לבית. נמאס לי מזה שכולם חושבים שאבא לקח אותי על הידיים!" היא מכריזה. "אין לי מושג איך האגדה הזאת נולדה. אז תכתבי בבקשה שהלכתי ברגליים. לא היו לי כוויות ברגליים, אבל תוך כדי הליכה התחלתי להרגיש כאבים וגם היה לי קוצר נשימה נוראי".

"רק כשסיימתי לדבר עם אבנר הבנתי שאני לא יודעת מה מצבה של אילה", מספרת רות. "כשהם הגיעו הביתה אמרתי לאבנר 'החולצה שלך בוערת' והוא ענה 'עזבי, טפלי באילה'. הכנסתי אותה הביתה והמראה שלה היה נורא. לא היו לה גבות וריסים, ירד לה דם מכל המקומות האפשריים – מהאף, מהפה, מהאוזניים, מהעיניים – החולצה שלה הייתה חור על חור ומתחת לחורים ראיתי בשר חשוף. חלק מהשיער שלה נשרף עד לקרקפת".

שכן שהוא חובש צבאי נכנס לביתם, העיף מבט באילה ואמר לרות: "אנחנו לא מחכים לאמבולנס, אנחנו יוצאים לקראתו". באמבולנס הרדימו את אילה והכניסו לה צינור נשימה, ובחדר המיון בתל השומר המתין לה הכירורג הפלסטי פרופ' אייל וינקלר. "הוא בדק אותה ואמר לי שצריך לפתוח לה שני חתכים בעורף כדי לשחרר את הבצקת, במטרה למנוע נזק מוחי, והוסיף שהחתכים האלה עלולים להשאיר לה צלקות", משחזרת רות בחיוך עגום. "רק פלסטיקאי מסוגל להציג שאלה כזאת. מה חשובות הצלקות? תציל לה את המוח".

בשבוע הראשון בטיפול נמרץ הייתה אילה מורדמת. בשבועיים הנוספים שם בהתה בווילונות. "זה כל מה שאני זוכרת", היא מצחקקת. "על הווילונות היו ציורים של ציפורים חמודות, כחולות וסגולות, עם מקור של שקנאי".

"לא הבנו מיד את חומרת המצב", אומרת רות, "ואני שמחה שלא הבנו הכל מההתחלה. אמרו לנו, '30 אחוז כוויות מאוד עמוקות', ודיברו על 12 שבועות של אשפוז, אבל לא ידעתי שרק אחרי 12 השבועות האלה יתחיל תהליך השיקום. המידע דלף אלינו בהדרגה וטוב שכך. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להתמודד עם כל העומס בבת אחת. לקראת סוף האשפוז בטיפול נמרץ אחד המאושפזים אמר לי: 'כשהחיים הופכים למסובכים זה סימן שכבר אין סכנת חיים', וזה נכון".

במשך שלושת השבועות בטיפול נמרץ עברה אילה ארבעה ניתוחי השתלת עור, ואז הועברה לחודשיים נוספים במחלקת ילדים, שבה עברה ניתוח נוסף.

מדי בוקר היא יוצאת בשמונה, בהסעה, לאולפנת "צביה רבבה" שביישוב רבבה, וחוזרת בהסעה בארבע.

"אסור לי להיחשף לשמש ולכן אני חובשת כובע מעל המסכה", היא מספרת. "בישראל, דווקא בישראל, אנשים מסתכלים עליי הרבה יותר ממה שמסתכלים עליי בבריסל. המבטים האלה, במיוחד כשהם באים מילדים, ממש מעצבנים. מה, אתם באמת חושבים שאני לא רואה שאתם נועצים בי מבטים?".

אילה קוראת המון ספרים, "באף ספרייה אין מספיק בשבילי", היא רוטנת מתחת למסכה, "ואני קונה אותם מהכסף שלי. נשאר לי קצת מהבת מצווה ואני גם מרוויחה".

עוד סיפרה "בפורים ציירתי על פנים של ילדים. חמישה שקלים לפרצוף. ואני גם עושה בייביסיטר. אצלנו, בשומרון, יש נוסחת תשלום קבועה. הגיל של הבייביסיטר הוא המחיר שלה לשעת עבודה. אז אני מקבלת 13 שקל לשעה, אבל בעוד שלושה חודשים התעריף שלי יעלה".