הריון
הריוןצילום: istock

בית הדין קיבל תביעה של מורה בהריון במדרשת שדה בוקר שמשרתה צומצמה לאחר שנערך לה שימוע בחודש מאי 2016, כחודשיים לאחר מכן, הודיעה המורה שהיא בהריון.

בסמוך לתחילת שנת הלימודים פנתה המדרשה לממונה על חוק עבודת נשים וביקשה היתר לצמצום, אך ההיתר לא ניתן.

סגן הנשיאה השופט סופר קבע שהמועד בו מסתיימים יחסי העבודה בהיקף הקודם הוא המועד הקובע לבחינת סוגית הפחתת היקף המשרה בשל ההריון ולכן המועד הקובע הוא 31.8.16 המועד בו הפגיעה בהיקף המשרה נכנס לפועל (אף על פי שההודעה על צמצום היקף המשרה ניתנה קודם לכן).

בית הדין אף הפנה להוראות תקנון שירות עובדי הוראה הקובע את מועד הפגיעה כיום הקובע ולא היום בו הודע לעובד ההוראה על הפחת היקף המשרה.

בית הדין קבע שאין מקום להתערב בהחלטת הממונה על עבודת נשים שלא התירה את הפיטורים, לאחר שניתח את ההחלטה וקבע שהיא סבירה. בית הדין קבע שבחינת החלטת הממונה תעשה לפי עקרונות המשפט המינהלי: הלכה מושרשת היא, כי בהפעילו ביקורת שיפוטית על החלטה מנהלית, לא ישים בית דין זה את עצמו בנעליה של הסמכות המחליטה ולא יחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו.

הביקורת השיפוטית, בהיבט שיקול הדעת, מתמצה בשאלה אם במסגרת ההחלטה הפעיל הגורם המחליט את שיקול דעתו באופן שאינו חורג ממתחם הסבירות.

בית הדין קבע שאף על פי שההריון לא היווה גורם בהחלטה על צמצום המשרה אך צמצום המשרה של התובעת היה משמעותי ביותר ביחס למורים אחרים ואף התקבלו מורים חדשים והיקף משרה של מורים אחרים הוגדל, עצם העובדה שהמעסיק לא עשה מאמצים כנים וסבירים להמשך העסקת המורה לאחר שהודיעה על הריונה מצדיקה את אישור החלטת הממונה וקביעת פיצויים לתובעת.

השופט קבע שמנהלת בית הספר אמנם פרשה בעדותה את השיקולים שהביאו לצמצום משרת התובעת טרם ההודעה על הריונה, אך לא העידה על שיקול מחודש שנערך בעניין התובעת לאחר שנודע על הריונה.

בית הדין חייב את בית הספר לפצות את המורה בפיצויים הבאים: פיצוי לפי חוק עבודת נשים – 80,000 ש"ח, פיצוי בגין עוגמת נפש – 20,000 ש"ח והוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח.