הסכמות בעייתיות. פגישת נתניהו-גרינבלט
הסכמות בעייתיות. פגישת נתניהו-גרינבלטצילום: מתי שטרן, שגרירות ארצות הברית, תל אביב

בלשכת ראש הממשלה מבינים, כך מתברר, דבר או שניים בתקשורת. לכן הזדרזו בלשכה להוציא ביום חמישי בלילה את ההודעה על הקמת ישוב חדש למפוני עמונה.

הסוכריה, כאמור יצאה מיד, העיזים מטפטפות מאז בשלבים. תחילה דחו שם את ההדלפה על נוסח הגבלות הבניה ביו"ש ליום שישי לפנות בוקר. כך, אחרי שעיתוני סוף השבוע כבר חולקו, הידיעה כבר לא ממש תגיע לכותרות הראשיות. ביום שישי ממילא כולם עסוקים בניקיונות לפסח ועד ליום ראשון ההגבלות כבר יהפכו לאטריות קרות.

אחר כך דלף אתמול (ראשון) המידע המדאיג עוד יותר על חבילת המחוות המתוכננת לפלסטינים, וחשוב מכך – על התוכן שמבקש נתניהו לצקת לריסון הבניה ביו"ש. והתוכן הזה, כשפורטים אותו לפרטים, הוא מדאיג מאוד. קחו למשל החלטה שנשמעת טכנית לחלוטין - הקביעה שמועצת התכנון העליונה ביו"ש תתכנס רק אחת לשלושה חודשים. המשמעות של ההחלטה היא בפועל עיכוב וסחבת בלתי נגמרים בכל הליכי הבניה. כל הגשה או שלב תכנוני שלא יצליחו להיות מתוזמנים לישיבת המועצה ידחו אוטומטית בשלושה חודשים. כל תכנית בניה שלא הספיקו לדון בה בסדר היום, למרות שהכל כבר מוכן, תידחה בשלושה חודשים. וגם לסדר היום כידוע יש מגבלות משלו. השורה התחתונה היא הגבלה לא פשוטה בכלל על הבניה ביו"ש. וזו רק דוגמה אחת.

החלק המדאיג עוד יותר הוא זה הנוגע לירושלים. במשך שבועות ארוכים פיזר נתניהו מסרים לפיהם ירושלים כלל איננה חלק מהדיונים עם האמריקנים, וכי לא יסכים לשום הגבלה בירושלים. אולם כאשר נחשף מה נאמר על ידי נתניהו בקבינט התגלתה האמת המרה. נכון, אין נוסח רשמי של הגבלות בירושלים, אבל גם אין נורמליזציה של הבניה בעיר. השורה התחתונה היא שמי שקיווה לזרם של אישורי בניה בירושלים צפוי למרבה הצער להתבדות.

על הנוסח ה'רשמי' של הגבלות הבניה החדשות ביו"ש אפשר להסתכל בשתי דרכים: עקרונית ופרקטית. המבט הפרקטי הוא אופטימי. ההגבלות החדשות הן שיפור ברור לעומת תקופת אובמה, ומשהו שההתיישבות ביו"ש בהחלט מסוגלת לחיות אתו ואפילו להתרחב לא מעט בצלו. אין שם התחייבות לעצור את הבניה ואפילו לא התחייבות לעצור את הרחבת שטחם של ישובי יהודה ושומרון. הניסוח של ההגבלות עליו הוסכם עמום ופתוח למספיק פרשנויות על מנת שיתאפשר במסגרתו לתכנן ולבנות ביו"ש עוד אלפי יחידות דיור בשנים הקרובות.

בסופו של דבר גורל ההתיישבות יוכרע במידה רבה על ידי מספר התושבים, ובמידה פחותה בהרבה בהתחשב בגודל השטח אותו תופסים הישובים. אם הישובים יגדלו ויתפתחו, תושבים חדשים ומשפחות צעירות יצטרפו לישובים, העובדות בשטח יכריעו כל מחשבה על פינוי המוני של התנחלויות.

אולם המבט העקרוני על ההגבלות אופטימי הרבה פחות. במבט עקרוני יש בהגבלות הללו, למרות הגמישות הרבה שמתאפשרת בתוכן, בעיה גדולה מאוד. ההגבלות הללו מקבעות עיקרון רע מאוד, עקרון ההתערבות הבינלאומית במדיניות הבניה של ישראל ביהודה ושומרון. ממשל טראמפ הוא הממשל הידידותי ביותר שעליו ישראל יכולה היתה לחלום, בודאי בהיבט של בניה בישובים ביהודה ושומרון. אם מול ממשל כזה ישראל מגיעה באופן רשמי וכמעט פומבי להסכמות על הגבלת בניה יש כאן מסר רע מאוד לעולם.

ההגבלות שהוצגו בפני הקבינט בעייתיות מאוד. יש כאן ויתור רשמי, כמעט פומבי, על זכותה של ישראל לנהל מדיניות עצמאית בכל מה שנוגע ליהודה ושומרון. מנקודת המבט הזו יתכן שכבר עדיפה המדיניות שנהגה בעבר לפיה ישראל בונה וארה"ב מגנה. לגינויים הללו היה אמנם מחיר מדיני, אבל היה ברור לפחות שהמילה האחרונה נשארת בידי ממשלת ישראל.

השאלה הגדולה שעולה כעת היא עד כמה תעשה ממשלת ישראל מאמץ לצקת תוכן של ממש לתוך המרחב שמאפשרות ההגבלות שנקבעו. כמה בניה תתאפשר בישובי יהודה ושומרון וכמה מדורי גיהינום תעבור כל תכנית בניה עד לאישורה הסופי על פי החלטות הדרג המדיני. המבחן הזה הוא מבחנה של ממשלת ישראל ובראש ובראשונה מבחנם של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ליברמן. וכאן חובה להגיד ביושר, כי ההדלפות מתוך ישיבת הקבינט אינן מבשרות טובות.

דבר אחד בטוח יקרה בעקבות ההגבלות הללו. המגמה, שכבר החלה לפני כמה שנים, של ריבוי בניה לגובה בישובים העירוניים והחצי עירוניים תלך ותתרחב. אם הישובים לא יגדלו לרוחב – רבים מהם צומחים כבר היום ויצמחו הרבה יותר בעתיד הקרוב – דווקא לגובה.