כנס מיוחד שעסק בתרומתם של יוצאי צפון אפריקה בכלל ויוצאי מרוקו בפרט להיאחזות בנגב בשנותיה הראשונות של המדינה התקיים (שלישי) ואליו חברו מכללת אשקלון' קק"ל ומרכז דהאן.
בין הדוברים בכנס היה גם ד"ר אבי פיקר, מרצה באוניברסיטת בר אילן ללימודי א"י שמחקרו עוסק בנושא השפעתם של יהודי מרוקו על הנגב.
עם הד"ר פיקר שוחחנו ביומן ערוץ 7 על הכנס ועל מחקרו החושף פרטים רבים שאינם מוכרים לציבוריות הישראלית. "בשיח הישראלי ההתייחסות ליהודי המזרח, בפרט יהודי צפון אפריקה ובפרט יהודי מרוקו היא כאל מעמסה, כאל קבוצה שהייתה עול ויצרה מתחים, אבל הסיפור המלא, זה שמספר את העובדה שיהדות מרוקו הייתה זו שאכלסה את השטחים שישראל הייתה זקוקה להם, הסיפור הזה לא מסופר". זו לדבריו החשיבות הגדולה שבהעלאת הסוגיה על סדר יומה של ישראל.
לדבריו העלאת הנושא נחוצה על מנת "להוכיח שהחלוצים הראשונים של העשור הראשון למדינת ישראל היו כאלה שלא זכו להערכה". כשנשאל אם יתכן והיעדר הכבוד והיחס הראוי לאותם עולים נבע מכך שלמשימתם החלוצית לא הגיעו מבחירה אלא מהונאה של הרשויות, אומר ד"ר פיקר כי אכן "היה ממד לא מבוטל של הונאה בדרך שבה יהודי צפון אפריקה הגיעו לשם. בלא מעט מקרים פשוט עבדו עליהם. לא מדובר בסיפורים שמסופרים אחרי שנים אלא בעדויות מהתקופה ובעדויות של אנשי הקליטה בפרוטוקולים של הנהלת הסוכנות שמספרים איך למנוע מהעולים את אפשרות הבחירה".
עם זאת מוסיף פיקר ואומר: "גם אם העולים הללו לא הגיעו להתיישבות מבחירה הם בסופו של דבר אלה שנאחזו ונשארו במקום". לדבריו ההיאחזות של יוצאי מרוקו בנגב הייתה לאין ערוך איתנה יותר מזו של כל שאר העולים. "הפרופורציה היא חסרת תקדים. במפקד 71 מתברר שיהודי מרוקו וטוניסיה הם חמישים אחוז בעוד הם רק 18 אחוז מתושבי המדינה. אין תקדים לכך. יהודי עיראק היו 6.5 אחוז מיהודי הנגב כשהם עשרה אחוז מתושבי הארץ. יהודי רומניה היו עשרה אחוז מהנגב כשהם 12 אחוז מאוכלוסיית המדינה, יהודי תימן הם 5 אחוז מאוכלוסיית המדינה ויש רק 2 אחוז מהם בנגב", מציג פיקר דוגמאות להשוואה.
על פער זה הוא מוסיף ואומר: "בנגב עצמו, במיוחד בתקופה הזו, הייצוג של יהודי צפון אפריקה חסר פרופורציות משתי סיבות – העולים מתימן ועיראק לא נשלחו ישירות עם הגעתם לפריפריה אלא למחנות עולים ומעברות שהיו במרכז הארץ ליד אזורים מיושבים. בנוסף, יהודי צפון אפריקה לא עלו בשלוש השנים הראשונות למדינה כי הממשלה בישראל לא ראתה בכך דחיפות כי סברה שהשלטון בארצות הללו יציב. בהמשך, כאשר הם עלו אמרו שאין סיבה לפתוח מעברות עבורם, אלא נכון ליישב את הנגב ולכן ניקח אותם ישירות מהאנייה לנגב. כך נקבע מראש לכל עולה לאיזו עיירת פיתוח הוא הולך. לקליטה מתוכננת כזו יש מחיר בכך שלא ניתן להעלות אותם בקצב הנצרך אלא בקצב הקליטה והבנייה, וכך נוצר תור של מבקשים לעלות".
ממשיך פיקר ומסביר כי "הסיטואציה של ביקוש גדול לעלייה בעוד המדינה נותנת "צינור" צר מאוד לצאת מהמדינות הללו יצרה מציאות הפוכה מאשר בימי ראשית המדינה ולכן אמרו שאם הם רוצים לעלות הם צריכים להתחייב למספר דרישות, ובהן חתימה על מסמך שבו הם מתחייבים שילכו לכל מקום שהסוכנות תשלח אותם, למקומות פיתוח או למקומות של עבודה חקלאית. במסמך הזה נכתב שהחותם יודע שאם הוא לא יבצע זאת הוא לא יוכל להזדקק לסיוע של שום מוסד המסייע לעולים כמו הממשלה והסוכנות. המסמך הזה נמצא בארכיונים", אומר פיקר המצטט מאחד המסמכים הללו, מסמכים עליהם חתמו יהודי צפון אפריקה עוד בארצות מוצאם כחלק מההיערכות הפרוצדוראלית לעלייה, היערכות שכללה בדיקות רפואיות, התאמות גיל ובדיקת מסוגלות לעבודה.
על השאלה אם היו העולים מודעים למשמעות תוכן המסמך עליו הם חותמים משיב ד"ר פיקר בסימן שאלה לא מבוטל. "ראשי מחלקת הקליטה לא בטוחים שהעולים מבינים אבל מחתימים אותם. ראש מחלקת הקליטה בסוכנות גיורא יוספטל אומר ש'אנחנו מפעילים בירוקרטיה פרוסית מול אנשים פרימיטיביים. רק כך נוכל לעשות התיישבות לפי היכולת הכספית שלנו ולא לפי הדרישות שלהם'. כך הוא מסביר בישיבה מיוחדת של הנהלת הסוכנות ב-1955 איך מצליחים להעלות כל כך הרבה לעבודות חקלאיות. הוא גם מציין שאחוז ההישארות של יהודי צפון אפריקה בהתיישבות החקלאית הוא ענק, אפילו יותר מיהודי תימן שנחשבו כנאחזים בקרקע, ובוודאי יותר גדול מההתיישבות החלוצית. כלומר, חלוצי חניתה ודגניה, שנישאים על ראש שמחתנו, העזיבה שלהם את הישובים החקלאיים הייתה מאוד גדולה, העזיבה של התימנים הייתה פחותה ושל המרוקאים הכי קטנה. בסולם הדימויים שלנו אנחנו רואים את זה הפוך".
לנוכח כל אלה סבור ד"ר פיקר, על הדור שלנו להכיר את האירועים ההיסטוריים, את התרומה של יהודי צפון אפריקה בכלל ואת זו של יהודי מרוקו ומתוך כך לתת להם את ההכרה והכבוד על פועלם, "זה התפקיד שלנו. לתת להם את הכבוד הזה, במודעות, בשיעורי ההיסטוריה, בחשיבה שלנו".
ד"ר שמעון אוחיון, מנהל מרכז דהאן למורשת יהדות המזרח, מתייחס למחקרו זה של ד"ר פיקר ואומר: "יהודי מרוקו הצילו את הנגב. מי שהביאו לייהודו של הנגב וקבעו את הרוב היהודי במקום עד היום הם בעיקר יהודי מרוקו. אנחנו לא באים להתבכיין על העבר. אנחנו בסה"כ מבקשים שיספרו את ההיסטוריה במלואה ואת הפרק השלם של תרומת יהודי מרוקו ליישוב הארץ ובעיקר בנגב. לא נשקוט עד שנדע כי המלצות ועדת ביטון מיושמות בתכניות הלימודים של תלמידי ישראל".