הבריחה לחיים

רונה פגשה באקראי בביה"ח מטופל שנתן לה פתק עם מספר טלפון, והחזיר אותה אל חיק משפחתה היהודייה, הרחק מהתעמרותו של אביה המוסלמי

שמעון כהן , י' בניסן תשע"ז

"במשך שבוע שלם התלבטתי אם להתקשר, פחדתי מאבא ואמא". רונה
"במשך שבוע שלם התלבטתי אם להתקשר, פחדתי מאבא ואמא". רונה
צילום: גרשון אלינסון

שעת צהריים חורפית באחד מבתי החולים הגדולים במרכז הארץ. עשרות חולים וקרוביהם גודשים את חדר ההמתנה. בקצה המסדרון, המלא גם הוא בממתינים, דלת חצי פתוחה.

בחדר פנימה ארבע עובדות ניקיון בשיחה ערה ומבודחת. כלי הניקיון לידן. הן בהפסקה לקראת המשך העבודות. מבט ממוקד יותר יזהה את המתח והדריכות על פניה של אחת מהן. בניסיון להסוות את הדרמה המתחוללת בתוכה היא שולחת לחברותיה מדי פעם חצי משפט של השתתפות בשיחה, אבל ראשה נתון כולו בהמתנה לאות חיים מהסלולרי שבכיס חלוק העבודה התכול שלה.

והאות הזה מגיע, והוא מפתיע למרות שציפתה לו כל כך. היא מוציאה את המכשיר. הודעת ווטסאפ ממספר לא מוכר. היא גוררת את עצמה בשניים-שלושה צעדים אל פינת החדרון, שם תוכל לקרוא לבדה את ההודעה הקצרה. "אני כאן. הכול מוכן?", שואלת ההודעה. "כן. הכול מוכן. איפה אתה?", היא מחזירה מבט אגבי לחברות שמאחוריה. הן ממשיכות בשלהן והמענה מיידי: "אני במסדרון", כותב האלמוני ומוסיף תיאור עצמי קצר. באצבע רועדת היא משיבה ואוזניה כבר מזמן אינן שומעות את להג חברותיה. ההתרגשות אוטמת אותה. בראשה היא כבר לא איתן. "עוד כמה דקות תסתיים ההפסקה ואגיע", כתבה והחזירה את המכשיר הסלולרי לכיס החלוק.

דקות אחר כך היא מוציאה מארונית המתכת את התיק הקטן שהביאה מהבית, מציצה מהדלת אל המסדרון, שם היא מזהה בקלות את האלמוני שממתין לה. הנהון קטן של הבנה והוא יוצא בצעדים מהירים אל מחוץ למסדרון. היא, במרחק בטוח, צועדת אחריו. באחד המעברים עוצרת אותה מישהי ושואלת לאן היא הולכת. היא ממלמלת משהו על כך ש"שתי דקות ואני חוזרת" וממשיכה בצעדים מהירים, לא לאבד את האלמוני שמתרחק ולא לתת שהות לשאלות מיותרות על התיק שאיתו היא יוצאת מהמחלקה.

בפינה המרוחקת של החניון שמחוץ לבית החולים, נכנס האלמוני לרכב מיושן ומתיישב על כיסא הנהג. בצעדים מהוססים ותוך מבטים חוזרים ימינה, שמאלה ואחורה היא מוודאת שלא עוקבים אחריה, מתקרבת אל הרכב, פותחת את הדלת האחורית, נכנסת ומתיישבת תוך שהיא מנמיכה ככל האפשר את דמותה שלא תיראה בחלון הרכב היוצא מהחניון לדרכו, דרכה החדשה שלה.

"את יהודייה, אין חצי חצי"

לרגע הזה שבו יצא הרכב ובתוכו רונה (שם בדוי) והנהג האלמוני את שערי חניון בית החולים, קדמו שבועות מתוחים ומלאי חששות. הכול החל ביום שבו הגיעה לנקות, כחלק משגרת עבודתה, את חדרו של אחד המאושפזים בבית החולים. המאושפז, אדם שומר מצוות, תהה באוזניה על המבטא הערבי שליווה את העברית המשובחת שבפיה ועל שמה היהודי, "את גם לא נראית ערבייה", אמר לה. "אני חצי חצי", השיבה בתמימות, "אני ערבייה, אבל אימא שלי יהודייה".

"אין דבר כזה", הופתעה לשמוע אותו קובע נחרצות. "אם אימא שלך יהודייה, גם את יהודייה לגמרי. אין דבר כזה חצי חצי". בטרם תעבור למשימת הניקיון שלה בחדר הבא, המאושפז מיהר לנצל את ההזדמנות והוסיף: "את לא רוצה לחזור לחיות איתנו? עם היהודים? את חייבת לחזור. יהיו לך חיים טובים הרבה יותר מאשר בכפר", אמר ופרט בלי כוונה על נימים עדינים בחייה של רונה.

במשך שנים ציפתה רונה להזדמנות שתגאל אותה מחיי ההתעמרות שהיא חווה מדי יום בכפר, בבית אביה המוסלמי. "הוא היה מטיל עליי משטר של פחד. היו גם מקרים של מכות, אבל לא הרבה. בעיקר היו קללות וצעקות, דיבור מגעיל", היא מתמצתת. "הוא לא היה נותן לי לצאת החוצה מהבית. חייתי בכפר הרבה שנים, אבל לא הכרתי בו כלום. חייתי כמו כלבה. מוקדם בבוקר הייתי יוצאת לעבודה וחוזרת אחרי הצהריים. את כל הכסף הייתי חייבת להעביר אליו. הוא נתן לי הרגשה שהוא עושה לי טובה שהוא נותן לי לעבוד. אחרי שחזרתי מהעבודה היה אסור לי לצאת מהבית. אם הוא היה רואה שאני יושבת לרגע או נחה, היה צועק עליי למה אני לא מנקה את הבית".

כספי המשכורת של רונה היו רק ההתחלה. בשביל אביה הייתה רונה מקור כלכלי לא אכזב. בעוד הוא מסתובב בטל בסמטאות הכפר עם חבריו, דאג לפזר המחאות על חשבונה לכל עבר ולמשוך כספים דרך כרטיס האשראי שלה. חובותיה תפחו לעשרות אלפי שקלים, בלי סיכוי לכיסוי.

המפגש עם המאושפז ההוא הסתיים בשרבוט מספר טלפון של 'יד לאחים' על דף נייר זעיר שקופל היטב והוכנס עמוק לתיקה. "במשך שבוע שלם התלבטתי אם להתקשר או לא. מאוד פחדתי מאבא ומאימא. אבא היה עוקב אחריי כל הזמן. הוא היה מחפש בטלפון שלי שיחות לא מוכרות כדי שיוכל לצעוק עליי ולאיים עוד. אם הייתי שואלת אותו למה הוא מחפש לי בטלפון, הוא היה צועק עליי שאני מסתירה ממנו ובטח יש לי מישהו. העדפתי לשתוק".

כעבור שבוע, בעקבות עוד אחת מהמריבות הקולניות עם אביה, אזרה אומץ, שלפה את הפתק הקטנטן והתקשרה למספר שעליו. "אמרתי לעצמי שאם אני סובלת כל כך ופתאום נפתחה לי דלת כזו, אין סיבה שלא אנצל אותה. התקשרתי. סיפרתי להם שאני בת לאימא יהודייה ואנחנו חיות בכפר עם המשפחה של אבא שלי".

זמן קצר לאחר השיחה ההיא, התקיימה בנקודת מסתור בחצר בית החולים פגישה ראשונה עם עובדת סוציאלית, ש"שאלה אותי למה אני רוצה לעזוב וביקשה לשמוע את כל הסיפור. הסתתרנו כי פחדתי שמישהו מהעובדים בבית החולים שמכיר אותי מהכפר יספר לאבא שלי שאנחנו נפגשות". בפגישות גוללה רונה את הקורות אותה, את ההשפלות שאביה הפך לשגרת יומה, סיפרה על אמהּ שנישאה לו בגיל צעיר ומאז סופגת גם היא לא מעט, סיפרה גם על היום שבו לפני שנים, כאשר הייתה בת שמונה, הסתיימה אחת המריבות בין הוריה בבריחתה של האם. "לא הייתי מבינה מה קורה ביניהם במריבות האלה, אבל יום אחד היא ברחה. חמישה חודשים לא ראינו אותה, אבל בסוף היא חזרה כי אבא התחנן ואמר שישתנה ויהיו לנו חיים חדשים".

הפגישות החשאיות עם העובדת הסוציאלית נמשכו בהפסקות. חברותיה כבר התרגלו להיעלמויות התמוהות והפסיקו לשאול מדוע היא לא מבלה איתן את חצי השעה שניתנת להן לפטפט או להצית סיגריה. בפגישות הבשילה החלטתה להימלט בעזרת אנשי הארגון. נקבעו תאריך ושעה שבהם עליה להיערך עם תיק קטן ובו חפצים אישיים שלא ימשכו תשומת לב יתרה, ולהמתין להודעת הווטסאפ הגואלת. "שימי לב שלא לעורר חשד. תתנהגי כרגיל. אל תעמיסי יותר מדי חפצים ואל תבואי עם תיק שאת לא רגילה לבוא איתו לעבודה", שוננו לה ההנחיות.

"אמא גאה בי"

ביום הבריחה הכול התנהל כמתוכנן, כמעט כמבצע צבאי של ממש. זמן קצר לאחר שעזבה את שטח בית החולים ברכבו של איש 'יד לאחים', יצרו אנשי הארגון קשר עם מנהל העבודה שלה כדי להבהיר לו את המתרחש ולמנוע חיפושים משטרתיים אחריה. גם את המשטרה עדכנו, "כדי שיגידו לאבא שלי שאני בסדר ושלא יחפש אותי".

רונה הועברה לבית משפחה שומרת מצוות שפינתה בעבורה חדר. "יש להם הרבה ילדים, אבל הם נתנו לי חדר. אף פעם לא היה לי חדר משלי", היא אומרת. "קיבלתי מ'יד לאחים' בגדים וציוד, דברים שלא חשבתי שאצטרך. הם דאגו לכל פרט". בארגון מצאו לה גם מקום עבודה חלופי סמוך לדירת המסתור שבה היא מתגוררת.

היומיים הראשונים לבריחתה היו גדושי פחדים, "היו יומיים קשים, הייתי מתעוררת בלילות בפחד ובהלה". בהמשך יצרה קשר עם דודיה, שמהם התנתקה אמה לפני שנים רבות. "הם אמרו לי שהם גאים בי ושיעזרו לי בכל מה שצריך. אנחנו שוב משפחה", היא אומרת בהתרגשות, ומספרת גם על קשר עקיף שדרכו הועבר לה מסר מאמה שנותרה מאחור. "היא גאה בי. היא חושבת שעשיתי את מה שלה לא היה אומץ לעשות". ומה על האב? "עכשיו הוא יצטרך להתחיל לעבוד. אין לו עוד את הכספים שלי", היא צוחקת ומוסיפה: "הבנתי שהוא חושש שגם אימא שלי תברח לו אז הוא משתדל להתנהג רגוע, אבל אני בטוחה שהוא ימשיך לחפש אותי".