יום ראשון, בעיצומו של חורף תשנ"ו, היה עוד בוקר שגרתי בבית משפחת הלוי בירושלים.
מיכל, אז חיילת בת 19, סיימה להתארגן ובשעה שש וחצי יצאה מפתח ביתה, ממהרת לאוטובוס שייקח אותה לבסיס. "כבר מהשער ראיתי את אוטובוס קו 18 בתחנה", משחזרת מיכל. "התחלתי לרוץ אליו, מתפללת לא לפספס אותו. הנהג שזיהה אותי מרחוק נעצר וחיכה שאעלה". כבכל יום ראשון, היה האוטובוס עמוס בחיילים השבים לבסיסם. בתחנה בהמשך הדרך עלה חייל נוסף לאוטובוס, כשבידו תיק צ'ימידן ענקי. אף אחד מנוסעי האוטובוס לא שיער כי מדובר במחבל מתאבד מארגון חמאס. "התקרבנו לתחנה שאני אמורה לרדת בה. הלכתי לכיוון דלת היציאה. בדיעבד התברר שעמדתי ליד המחבל כמה רגעים, אבל כשראיתי שיש פקק גדול וייקח עוד זמן החלטתי לחזור פנימה. התיישבתי על איזו הגבהה שהייתה באוטובוס".
לא עברה דקה ופיצוץ עז החריד את רחובות ירושלים. המחבל המתאבד הפעיל בתוך האוטובוס את מטען הנפץ הגדול שנשא. מעוצמת הפיצוץ נהרס האוטובוס לחלוטין. עוברי אורח ומכוניות שנמצאו בסמוך נפגעו אף הם. 26 בני אדם נהרגו. בין ההרוגים היו תשעה חיילי צה"ל, ועשרות רבות של בני אדם נפגעו בדרגות פציעה שונות. הלוי נפצעה אנושות מהפיצוץ ואיבדה מיד את הכרתה. "מהאוטובוס כמעט לא נותר זכר. אותו יום היה גשום וסוער והחלונות היו סגורים, ולכן ההדף היה מאוד חזק והתוצאה הייתה קטלנית", היא נאנחת. "אני לא זוכרת כלום מהאירוע. מה שאני מספרת עכשיו זה מה שסיפרו לי אחר כך האנשים והמחלצים שהיו שם. בדיעבד התברר שישבתי על מיכל הדלק והתחלתי לבעור".
"הריאות שלי התפוצצו לגמרי"
צוות כיבוי אש שהיה באזור הגיע תוך דקות ספורות לזירת האירוע. הם חילצו את הלוי במהירות והבהילו אותה באמבולנס לבית החולים שערי צדק. מצבה הוגדר אנוש. "כבר באמבולנס מַתי מוות קליני. הפרמדיקים נתנו לי מכות חשמל ופתחו פתח בצוואר כדי שאצליח איכשהו לנשום. הגעתי לבית החולים כשמבחוץ אני מלאה כוויות אבל שלמה, אבל מבפנים הכול הלך. הריאות שלי התפוצצו לגמרי".
הלוי הוכנסה מיד לחדר הניתוח במאבק להצלת חייה. "פתחו לי את בית החזה והתחילו לעשות כל מה שאפשר. קיבלתי 50 מנות דם". בינתיים ההורים ויתר בני המשפחה התבשרו על הפציעה ומיהרו לבית החולים. תחזיות הרופאים היו פסימיות. הסיכוי שתשרוד את הפציעה האנושה, הסבירו, קלוש ביותר. יותר מ‑14 שעות נלחמו הרופאים על חייה בחדר הניתוח, כשתוך כדי הם נאלצים לבצע בה החייאות פעם אחר פעם. בשעת לילה מאוחרת הם הרימו ידיים ויצאו לבשר להוריה, דניאל ובת שבע הלוי, כי לבתם האהובה נותרו שעות בודדות לחיות. "הפציעה הייתה כל כך קשה ומסובכת, שהם לא האמינו שאשרוד. עד כדי כך שהם אפילו לא טרחו לסגור את בית החזה". ההורים ההמומים מיאנו לקבל את רוע הגזירה. "אמא הייתה חדורת אמונה. אמרה לכולם 'די עם הדיבורים האלו. הילדה שלי תשרוד'. זה היה לגמרי ברור לה".
את הלילה העבירה במחלקת טיפול נמרץ מחוסרת הכרה, כשבית החזה שלה פתוח והיא מחוברת למכשירי הנשמה וצינורות. במהלך הלילה, כשהמצב כבר היה נראה אבוד, החליט מנהל היחידה לטיפול נמרץ, ד"ר משה הרש, לעשות ניסיון אחרון להצילה בעזרת מכונת הנשמה חדשנית שנמצאת בבית החולים תל השומר. המכשיר הועבר במהירות והלוי חוברה אליו. "בחמש בבוקר הצוות הרפואי חזר והתפלא שאני עדיין בחיים. אחרי התייעצות מהירה הם החליטו להמשיך את הניתוח. אבל בגלל שהמצב היה כזה שברירי, הם לא לקחו אותי לחדר ניתוח אלא ניתחו אותי בחדר. בסיום הניתוח הבהירו להורים שלי שהמצב נשאר קריטי ואין צפי שאשרוד כזאת פציעה".
כך שכבה הלוי מחוסרת הכרה ומונשמת במשך שלושה חודשים ארוכים ומורטי עצבים. "הייתי בין חיים למוות, הרבה יותר במצב של מוות מאשר חיים. ההורים שלי הפסיקו לעבוד וממש עברו לגור בבית החולים. אמא לא עזבה אותי לשנייה. אני בתרדמת והרופאים מתעקשים שאין סיכוי שאתעורר, ואם אתעורר בוודאי אסבול מפגיעה מוחית קשה".
עד שיום אחד הלוי פקחה את עיניה. "אני זוכרת את הרגע הזה. אבא ישב לידי. לא הבנתי איפה אני נמצאת ומה קורה. הייתי מפוצצת בצינורות וצפצופים מכל עבר. לא הייתי מסוגלת לזוז. מנסה לדבר ולא יוצא לי קול. את מסתכלת על עצמך. לא מסוגלת לדבר, לא מסוגלת לנשום, לא מסוגלת לזוז או לאכול. כלום. פשוט חוסר שליטה על החיים. הבנתי שקורה פה משהו איום", היא מספרת, ולמרות השנים שחלפו קולה רועד.
עם שובה להכרה החליט הצוות הרפואי לגמול את הלוי ממכשיר ההנשמה. "הרופאים והאחיות היו מסורים מאוד ועשו הכול כדי לעזור לי. לאט לאט חזרתי לדבר. השיער התחיל לצמוח והמשפחה שלי הייתה שם בשבילי, ניסתה לעודד ולשמח, אבל אני רק בכיתי וריחמתי על עצמי". אחרי חודש נוסף הלוי שוחררה מבית החולים שערי צדק לשלב הבא - תהליך שיקום ארוך במחלקת שיקום בבית החולים הדסה הר הצופים.
למרות מצבה הרפואי המורכב, הלוי הייתה נחושה להשיב לעצמה את השליטה על חייה. "התחלתי במלחמה לחזור לעצמי. הייתי מלאת מוטיבציה. עשיתי כל מה שאמרו לי: פיזיותרפיה, תרגילי שחייה בבריכה, ריפוי בעיסוק. לא ויתרתי לעצמי. הפגיעה הייתה קשה ומורכבת ולקבל את הנכות היה לי הכי קשה. כפות הרגליים שלי היו משותקות, הייתה לי פגיעה עצבית בגב, פגיעה בשמיעה ובראייה. אחרי כמה חודשים גילו שבגלל השכיבה הממושכת נוצרה הסתיידות בעצמות. למרות כל ההשתדלות שעשיתי, לא הצלחתי להתיישר. כל מה שניסיתי לא הלך. חוויתי אכזבות ותסכולים. זה לא היה קל. בסוף עברתי ניתוח קשה בירכיים ובברכיים. מיד אחרי הניתוח התחילו לאמן אותי בתרגילי פיזיותרפיה. צרחתי מכאבים אבל לא ויתרתי לעצמי. שמתי לעצמי מטרה, שאני מכאן לא יוצאת נכה. אני אחזור לעצמי".
במשך שנתיים עברה תהליך שיקום, שבמהלכו למדה מחדש לבצע פעולות בסיסיות כמו לאכול ולהתקלח, "והשיא מבחינתי היה לעמוד ולהצליח ללכת. יצאתי מהשיקום על הרגליים והרגשתי על גג העולם", היא מספרת.
את בעלה אלי הריס הכירה בבית הלוחם בירושלים, לשם הלכה יום יום להמשך השיקום. "בעלי נכה צה"ל עם פגיעה קלה ברגל. נפגשנו שם והוא ראה אותי כבן אדם שלם ולא כפצועה. זה הקסים אותי. נוצרה בינינו חברות מדהימה".
"כועסת רק על המחבל"
בקיץ הקרוב בני הזוג הריס יציינו 17 שנות נישואין. לזוג שלושה ילדים: הגדולה טליה בת 14, תומר בן 12 והקטן רועי בן שמונה. "הילדים גדלים בידיעה שאמא לא יכולה לעשות הכול. אני חיה עם נכות מורכבת. כפות הרגליים שלי משותקות, אני לקוית שמיעה, עיוורת בעין אחת, הריאות שלי בקושי מתפקדות, אני חלשה מאוד, סובלת מדלקות ריאות חוזרות ונשנות. אני לא יכולה להתאמץ, בלי המקל אני לא יציבה, הכול אצלי מאוד מסורבל, אבל אלו דברים שלמדתי לחיות איתם. אם לא הבעל שלי, שהוא יד ימיני ומתפקד כאבא וכאמא לכל דבר, לא הייתי מצליחה ככה", היא מציינת בהערכה.
"במהלך השנים היו רגעים שהייתי הכי למטה, מיואשת וכואבת, ושאלתי למה זה קרה דווקא לי. אבל תמיד הייתה לי גם ההכרה שקיבלתי את החיים שלי במתנה. יכולתי למות והיה לי מזל גדול שבכלל שרדתי. נכון, הפציעה הייתה קשה, אבל בורא עולם שמר עליי. הכעס שלי מופנה רק לעבר המחבל הארור שביצע את הפיגוע", היא מדגישה. "אני מלאה הכרת תודה על ההזדמנות לחזור לחיים, על המשפחה שזכיתי להקים, על הבעל היקר ועל שלושת הילדים המקסימים שלי, שהם כל עולמי", היא אומרת.
בשנים האחרונות מקדישה הלוי את זמנה להעברת הרצאות על סיפור חייה בבתי ספר ובקהילות ברחבי הארץ, ורואה בכך שליחות. "אני מספרת את הסיפור שלי לילדים ומבוגרים ומבקשת: תאמינו בעצמכם. אתם מסוגלים לכול. השמיים הם הגבול. בחיים יש לפעמים ניסיונות לא קלים שנוחתים עלינו, ואנחנו בהחלט יכולים להתמודד איתם כי אלוקים נותן ניסיון למי שהוא יודע שמסוגל לכך. בסופו של דבר, המסר הכי גדול הוא האמונה, האמונה באלוקים ובכוחות הפנימיים שטמונים בנו".