הרב דוד לאו
הרב דוד לאוצילום: יונתן סינדל, פלאש 90

לילה מיוחד עומד בפנינו - ליל הסדר, יום ההולדת של העם היהודי. לילה שרוב רובו המכריע של העם היהודי, בכל מקום בעולם, מציין אותו. בלילה הזה נחזור ונספר שוב את סיפור הולדת העם, סיפור יציאת מצרים. נחזור וניזכר בליל הסדר הראשון שאירע במצרים.

היה זה לילה שבו התכוננו בני ישראל ליציאה. המצות נאפו, הקורבן הוקרב וכעת ייאכל עם מצה ומרור, בני ישראל מסבים סביב שולחנות כשהחפצים ארוזים בצדם והבן שואל את אביו "מה נשתנה?". מה נשתנה הלילה הזה, שאחרי שנה של מכות בהן היכה ה' את מצרים, אנו יושבים בדרך חירות, בלי פחד מהנוגש המצרי, מה אירע? האב עונה ואומר: הלילה אנחנו יוצאים ממצרים, עוזבים את הגולה ויוצאים בדרך לארץ אבותינו.

אבל בדרך נעצור במקום שבו תהא ליציאתנו משמעות. כדי שמדינתנו העתידית לא תהיה רק מדינה שבה נהיה בני חורין מפרעה, ממצרים, אלא גם תהיה בה משמעות לחיינו (שהרי חירות בלי ערכים מובילה לאנרכיה), שתהיה זו מדינה יהודית על כל המשתמע מכך, נקבל את הספר שהוא מהות חיינו – התורה.

הכוס שלפניה לא מפסיקים

האב לגם עם בנו ארבע כוסות והדגיש: כל כוס שאנו שותים היא כנגד לשון גאולה שאמר האלוקים למשה רבנו, ואנו שותים את הכוסות הללו כבני חורין בניחותא. בין הכוס הראשונה לשנייה נוכל להפסיק ולשתות, גם בין השנייה לשלישית, אבל לא בין השלישית לרביעית. מדוע? כי שלוש הכוסות הראשונות הן כנגד שלוש לשונות גאולה: והוצאתי אתכם מתחת צבאות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה. אבל הרביעית היא כנגד הבטחה נוספת: ולקחתי אתכם לי לעם.

אומרים חז"ל, בין כוס ראשונה לשנייה אפשר להפסיק, בין שנייה לשלישית אפשר להפסיק, בין שלישית לרביעית לא יפסיק. למה? כי שלוש הראשונות מבטאות ביטויי גאולה. הוצאתי, הצלתי, גאלתי. שלוש הראשונות הולכות באותו קו. גאולה, יציאה ממצרים. הרביעית היא העיקר: ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים. אתם יודעים למה הוצאתי אתכם, למה הצלתי אתכם, למה גאלתי אתכם? בגלל "ולקחתי אתכם לי לעם". אי אפשר להפריד בין השלישית לרביעית. אתה רוצה "ולקחתי אתכם לי לעם"? תבין שתזכה למימוש המטרה של היציאה. תעבדון את האלוקים על ההר הזה.

שנה חלפה. במדבר מציינים את היום המיוחד הזה, אבל הפעם סביב משכן השראת שכינה בישראל. מקריבים קורבן פסח, הבן שואל את אביו, והאב עונה תוך אזכור החוויות שצברו במצרים, הן חוויית הקושי והשעבוד, הן חוויית הגאולה.

שנים חולפות. את אותן שאלות שואל הילד שלמה את אביו דוד המלך בירושלים עיר הקודש. את אותן שאלות שואלים הבנים של רבי יהודה הנשיא את אביהם. את אותן שאלות שאלו ילדים את הוריהם לאורך כל שנות ההיסטוריה. גם בגלות, גם בקשיים, וגם בשוב הבנים לארצם. כולם זוכים לשמוע את אותן התשובות: היה קשה, היה סבל רב, זכו אבותינו לראות את היד הגדולה, ויצאנו ממצרים במטרה לקבל תורה ולהיות עם ה'.

דורנו הוא דור שזוכה לראות את עצם קיומו של העם היהודי, ששורד את כל הקשיים שעברו עליו, מתנער מעפר ומאפר, שב לארצו ומקים בה מדינה שתשקף את ערכיו, ערכים שעליהם שמר במשך אלפיים שנות גלות בכל קצווי תבל, למרות שרדפו אותו, נלחמו בו וניסו להשמידו. זהו נס גלוי, חריג בכל קנה מידה. קשה שלא לראות בכך את יד ה'. יד שמכוונת את העם ומביאה אותו לנחלת אבותיו.

אולם עלינו לזכור: לא שאפנו להגיע לאוגנדה. בודדים הלכו בעקבות הברון הירש לארגנטינה. מעטים הקימו קולחוזים באוטונומיה יהודית בבירוביג'אן. עם ישראל רצה לחזור דווקא אל אדמתו, לא למקום זר. ומה שקושר אותו לאדמתו זהו המסר האלוקי שבא לידי ביטוי בארבע לשונות הגאולה, הנחתמות בביטוי גאולה חמישי: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'". אי אפשר לנתק בין הביטויים. היציאה ממצרים, הולדת העם וקבלת התורה הם יחידה אחת שבאה לידי ביטוי דווקא בארץ אבותיו, בה יממש את מהותו.

התשובה לתוקפי הרבנות

התקופה האחרונה לא פשוטה היא. ישנו מאבק בלתי פוסק על דמותה של המדינה. האם תהיה זו מדינה יהודית – כחלום הדורות, כציווי האלוקי, כשאיפת מייסדיה (שבאה לידי ביטוי במגילת העצמאות) – או מדינת יהודים בלבד, עם סממנים חיצוניים ותו לא, או שמא מדינת כל אזרחיה. זו השאלה שנמצאת במוקד חיכוכים רבים בין קבוצות באוכלוסיית ישראל. אל מדורת הוויכוח מוטלים ערכים נעלים כצדק, שוויון, כבוד האדם וחירותו, כאילו יש סתירה בין ערכי התורה לערכים אלו.

דרישות שונות מופנות אל הרבנות הראשית לישראל, עם ביטוי שחוזר על עצמו בווריאציות שונות: "לו הייתם כמו הרב קוק". להם אשיב בלב שלם: הרבנות הראשית נאמנה לדרכו של הרב קוק, הרבה יותר ממי שנושאים את שמו לשווא. דגל התורה מול עינינו. עם ישראל יקר לנו וארץ ישראל היא המקום שהועיד לנו בורא עולם. הרבנות מחברת את שלושת הקדקודים הללו לחיבור משולש אחד, מתוך ביטחון בצור ישראל וגואלו כי החוט המשולש לא במהרה יינתק.

נחוג יחדיו את חג הפסח הבא עלינו לטובה, נזכור את הערכים המופלאים הגלומים במהות הנקראת עם ישראל ונצעד לאורם.