נשיא ארצות הברית טראמפ הגדיר באופן הישיר ביותר את מטרת דרישתו להגבלת הבנייה ביהודה ושומרון: "בכל פעם שאתה לוקח אדמה בשביל התנחלויות - נותר פחות שטח", אמר, והתכוון לשטח המיועד למדינה הפלשתינית.
על התבטאותו זו יכול היה להשיב ראש ממשלת ישראל: אנו, אדוני הנשיא, איננו מעוניינים להשאיר שטח למדינה פלשתינית. למדנו על בשרנו, באופן הכואב ביותר, שכל שטח שמסרנו הפך לבסיס של טרור נגדנו (משפט זה יכול היה ראש הממשלה לשלוף מנאום בר-אילן שלו עצמו). ובכלל, מדובר בארץ מולדתנו שיש לנו זכות היסטורית ומשפטית להתיישב בה. תשובה כזו, כידוע, לא ניתנה. הזדמנות הפז להוביל שינוי מהותי ביחס למה שמכונה, בטעות ובהטעיה, "פתרון שתי המדינות" – לא נוצלה.
במציאות שבה ראש הממשלה החליט להשאיר את תוכנית שתי המדינות כנושא לגיטימי בשיח בין ישראל ובין העולם, וכשברקע הידיעות על משא ומתן מדיני מתקרב, מרחב הפעולה שנותר למתנגדי המדינה הפלשתינית בממשלה ובקואליציה הצטמצם למאבק על אופיין של מגבלות הבנייה, כאשר ברקע כל החלטה עומדת השאלה: האם מדיניות הממשלה מקדמת או מונעת את חלוקת הארץ?
אנו בשדולת ארץ ישראל הגדרנו את קו הגושים, שהוא למעשה קו המדינה הפלשתינית, כקו אדום שעליו נאבקנו וביחס אליו נראה שנחלנו הצלחה, לפחות בהיבט הפורמלי. בניגוד לדרישת מחלקת המדינה האמריקאית והשמאל הישראלי, ההגבלות החדשות אינן מבחינות בין יישובים שמחוץ לגושים ובין אלה שבתוכם.
אלא שהכול ייבחן בשלב המעשים: אם מועצת התכנון העליונה תכונס מיד לאחר הפסח ותאשר את בנייתן של אלפי יחידות דיור מחוץ לגושים הממתינות על המדף – ניתן יהיה לומר שמתנגדי המדינה הפלשתינית המחזיקים את הקואליציה הנוכחית לא חצו את הקו האדום שהציבו לעצמם. אם, חלילה, יתברר שמילים לחוד ומעשים לחוד – נהיה במצב מדיני ופוליטי שונה ומדאיג.
אורית סטרוק
ח"כ לשעבר, מנהלת שדולת ארץ ישראל בכנסת