הרב אייל קרים
הרב אייל קריםצילום: Noam Revkin Fenton/Flash90

ביהדות צפון אפריקה רווח בליל הסדר המנהג הבא: בני הבית מרימים את קערת הפסח ומסובבים אותה מעל ראשי המסובים תוך שירת "בִּבְהִילוּ יצאנו ממצרים הא לחמא עניא... בני חורין" (מילים אלו מופיעות בנוסח ההגדה של הרמב"ם).

יש גם מי שנכנסים לבתי קרובים ושכנים בשעת קריאת ההגדה, ומסובבים את הקערה בליווי שירת 'בִּבְהִילוּ'; הכל כדי להמחיש את האופן בו יצאו בני ישראל ממצרים –בבהילוּת, בדחיפוּת – ואת מעמדנו הנוכחי כבני חורין.

שני מושגים קרובים נפגשים בחג הפסח ובפרשת 'צו' – חיפזון וזריזות. בספר 'שמות' מתוארת אכילת קורבן הפסח: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'" (שמות י"ב, י"א). מפרש רש"י – "לשון בהלה ומהירות". בפרשתנו, שבתחילתה מופיע הפסוק "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" (ויקרא ו', ב'), מעיר רש"י: "אין 'צו' אלא לשון זירוז, מיד ולדורות".

החיפזון נדרש ברגעי השחרור משעבוד לחירות, מאחר שבני ישראל היו חייבים לנתק עצמם בבת אחת מן העולם המצרי העתיק על תרבותו הבלתי מוסרית. אותו מאורע חד-פעמי מסמל מעבר החלטי משלילה לחיוב, ובו לא ניתן היה להתמהמה.

משום כך דמתה גאולת מצרים ל"אור הברק שנראה ברקיע לשעה, ומיד עובר" (מהר"ל מפראג, 'נצח ישראל' מ"ז). יתרה מכך, הרב קוק זצ"ל מדמה את היציאה ממצרים ללידה נסית על-טבעית בחסדי הקדוש-ברוך-הוא – "יציאת החיפזון ביסודה הייתה עצת ה' להרים מעלתם של ישראל שלא על פי דרך ההתפתחות הסידורית... כי אם שהכוחות הגדולים, הנרדמים בנפש האומה כל זמן היותם במצרים... יצאו בפתע פתאום מן הכוח אל הפועל עד שנהפכו מעבדים שפלים לעם תרבותי בתרבות אלוקית" ('עולת ראיה' ב', עמ' רפ"ז). כוחות האביב בנשמת ישראל פרצו בעוז אחר החורף הקר והקשה של השעבוד!

אך מכאן ואילך נדרשים מתינות ותהליך עקבי של ביסוס כוחות האומה להגשמת הייעוד הלאומי – לשוב אל ארץ-ישראל ולכונן בה ממלכה מוסרית שדבקה בערכי הצדק, האמת, היַשרוּת והחסד. זהו מסע ארוך, רצוף קשיים ואתגרים, שבמידה רבה נמשך עד ימינו אלה. על כך אומר הנביא ישעיהו (נ"ב, י"ב): "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן, כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל". חכמי התלמוד הירושלמי (ברכות א', א') מוסיפים: "כך היא גאולתן של ישראל – בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת".

המרת החיפזון בזריזות מאפשרת התנהלות יסודית ומעמיקה – במהירות וביעילות. הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' (בראשית ב', י"ד) קובע שלהנהגת הציבור מסוגל רק "מי שבטבעו הוא איש חכם ונבון, וגם זריז במעשיו". בפרשתנו מצוּוים הכוהנים במשכן להזדרז בטיפול בקורבן עולה, דווקא משום שהוא נשרף כליל על המזבח והם אינם מקבלים חלק ממנו (לפיכך אומר רבי שמעון: "יותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" – רש"י לויקרא ו', ב')". בה במידה עליהם להיות זריזים בפינוי תרומת הדשן, שאינה נחשבת כמשימה יוקרתית במיוחד (בהשוואה להקטרת הקטורת, למשל), ובשימור אש התמיד במשכן שתובע התחדשות יומיומית בתנאי שגרה. זהו מבחנו של כל שליח ציבור – עשייה זריזה, יעילה ונלהבת גם בתנאים מכבידים לכאורה.

השבת הנוכחית – 'שבת הגדול' – מקדימה את חג הפסח, שסמלו הוא המצה. סוד המצה טמון בשתיים – בפשטותה, שכן היא עשויה קמח ומים בלבד, ובזריזות הכנתה. במצה נשזרות ענווה ופעולה מהירה ומדויקת כדי שלא להחמיץ את השעה. מידות אלו ידריכו אותנו בתקופה הקרובה, ובכל ימות השנה.

חג הפסח, שחל בעונת האביב, מסמל התחדשות – עם ישראל נולד לפני אלפי שנים, והוא מוסיף ללבלב ולעשות חיל. נאזור כולנו כוחות מחודשים להמשיך בשליחותנו החשובה – להדוף את הקמים עלינו לכלותנו, ולהבטיח בעזרת השם חירות אמיתית לפרט ולכלל. פסח כשר ושמח!