גבורת ההולכים כצאן לטבח

כמו שהנאצים המציאו אלפי דרכים של מיתות אכזריות, כך היהודים קידשו את החיים על ידי המצאת אלפי דרכים של שרידות מבלי לאבד צלם אנוש.

הרב רפי אוסטרוף , כ"ד בניסן תשע"ז

אוושויץ
אוושויץ
Thinkstock

איזו יום הוא באמת יום השואה? עשרה בטבת של הרבנות הראשית והדתיים? כ"ז בניסן של המדינה? ועתה נוסף יום והוא יום השואה הבינלאומי שחל ב – 27 לינואר (יום שחרור אושוויץ). למה יש כל כך הרבה ימים ולמה נקבע כ"ז בניסן?

הסיפור ההיסטורי המקובל הוא שכ"ז בניסן קשור למרד גטו וורשה. אבל תאריך זה הוא לא יום פרוץ המרד וגם לא יום דיכויו (שאין תאריך מוחלט של סיום המרד). המרד פרץ בערב פסח תש"ג ה- 19 באפריל. אז למה כ"ז? כי הבינו שאי אפשר לקבוע את יום השואה בערב חג הפסח, וכך יצא שקבעו את היום במהלך חודש ניסן בזמן שיהודי גטו ורשה נלחמו, ובימי ספירת העומר, שהם ימים יותר עצובים בלוח השנה היהודי.

מדינת ישראל חוקקה את החוק המרכזי לזכר השואה בשנת 1953,: "חוק זכרון השואה והגבורה – יד ושם". פחות מעשור מסיום השואה וחמש שנים לאחר הקמת המדינה הבינו שיש לעשות למען הצבת יד ושם למיליוני הנרצחים, אך עדיין היו ויכוחים סוערים על אופי יום הזכרון. ויכוחים שהתקיימו על רקע עברם של חלק ניכר מהעושים בכנסת לזכר השואה, אשר חוו אותה בעצמם או על בני משפחתם הישירים.

על השם המדוייק של יום היזכרון חלו ויכוחים שונים, כאשר הדיון נסוב על מקומם של לוחמי הגטאות בזיכרון ההיסטורי של האומה. בשנת 1956, פרופ' בן-ציון דינור, שר החינוך, קרא ל"יום השואה" בנאום ביום כ"ו בניסן באותה שנה: "יום השואה ומרד הגטאות".

כלומר, מבחינתו הלחימה בגיטאות שווה בחשיבותה ובמעמדה לכל שאר מאורעות השואה. ואיני יכול שלא לציין כאן שבעשורים הראשונים של המדינה כאשר דיברו על "לוחמי הגטאות" ובפרט על מורדי גטו ורשה התכוונו לארגון אי"ל בלבד, המזוהה עם תנועות הנוער של השמאל הפוליטי, ולא לארגון אצ"י שהורכב מלוחמי בית"ר, וזכרם כמעט ונשכח, עד שבא פרופ' משה ארנס וכתב את קורותיהם בספרו "דגלים מעל גטו".

בסופו של דבר, השם "מורדי הגטאות" הושמט, ונותר "יום הזכרון לשואה ולגבורה", אך התאריך והכוונה המקורית נותרה, ואם נדבר בבוטות: השואה = לאלו שהלכו כצאן לטבח, ולגבורה = אילו שהצילו את כבוד העם היהודי ונלחמו בגטאות וביערות.

כעבור עשרות בשנים, כבר מבינים רבים שהגבורה של השואה באה לידי ביטוי בצורות רבות, ולא רק בהחזקת נשק.

האמא שהוציאה לחם מפיה כדי להאכיל את ילדיה - היא גיבורה.

האיש במחנה שלא גנב פת לחם מהשוכב לצידו שהחביאו בכובעו שלו – הוא גיבור.

היהודים שהחליטו לצום ביום כיפור, למרות שדווקא ביום זה הוציאו הנאצים סיר מרק מהביל – הם גיבורים.

הילד שגנב את החומה כדי להאכיל את משפחתו- הוא גיבור.

הצעירה היהודייה שהחליטה לא לצאת ליער להילחם עם הפרטיזנים כי עליה להאכיל את הוריה הזקנים בגטו – היא גיבורה.

היהודי שסיכן את נפשו בהנפקת תעודות מזויפות ליהודים אחרים כדי שיוכלו להתחבא בצד הארי – הוא גיבור.

כמו שהנאצים המציאו אלפי דרכים של מיתות אכזריות, כך היהודים קידשו את החיים על ידי המצאת אלפי דרכים של שרידות מבלי לאבד צלם אנוש. זוהי גבורה. וגם אילו שאחזו בנשק מול אויב ללא שום סיכוי אמיתי לנצח, גם הם.

ועל כן, בכל שנה כאשר מגיע יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני מכוון בכוונה שלמה לשואה ולגבורה, למאות אלפי גילויים של גיבורים שקטים שלא קיבלו אותות גבורה ואת רובם לצערנו אפילו לא נדע באיזו גבורה הלכו אל מותם.

הרב רפי אוסטרוף, חבר ארגון רבני ורבניות בית הלל, חוקר ומחנך לזכרון השואה, מדריך בפולין